איתי, אחיו עדי ועוד ארבעה חברים החליטו לטוס למרכז אמריקה, לטיול הגדול שאחרי הצבא.
כחלק מהטיול הם בחרו לשכור רכב ולטייל איתו ברחבי קוסטה ריקה.
ב- 21.6.09 הגיעה החבורה לעיר חאקו והחלה בחיפושים אחר הוסטל ללילה.
המחיר הסביר, המים החמים והשומר בכניסה הכריעו את הכף לטובת הוסטל "האיגואנה".
החבורה התפצלה לשני חדרים – איתי ועוד שניים מהחבורה בחדר אחד ועדי ושני חברים נוספים בחדר הסמוך.
לאחר התמקמות ומנוחה יצאה החבורה למסיבה.

בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, כמה דקות לאחר שחזרו לחדרים, נשמעו דפיקות בדלת חדרו של איתי.
הבנים התלבטו אם לפתוח את הדלת. הדפיקות לא פסקו, והם הציצו מהחלון ולאחר שראו שמדובר בשלוש בנות – החליטו לפתוח להן את הדלת, למרות שלא הכירו אותן מראש.
הבנות סיפרו כי הן מתאכסנות בהוסטל וביקשו להצטרף אליהם, ומאחר שחלק מהנאות הטיול הם מפגשים אקראיים עם אנשים ממקומות שונים בעולם, הדבר לא עורר חשד, בייחוד לאור העובדה כי הוצב שומר בכניסה להוסטל.
הבנות נשארו בחדר במשך שעה – שעה וחצי. בתחילה האווירה הייתה טובה, הן הצטלמו עם הבנים, צחקו, התנהגו בביישנות, הבנים תרגלו ספרדית, הכול נראה טבעי לחלוטין.
בשלב מסוים הבנים הרגישו שמשהו לא בסדר. הם שמו לב שהבנות לא עוזבות את הפלאפון שלהן, נכנסות ויוצאות כל הזמן.
בהתחלה הן חשבו שהן יוצאות לעשן, אבל בשלב מסוים זה כבר נראה מוגזם. היה נדמה שהן בוחנות את החפצים בחדר ומנסות לרכז את הבנים במקום אחד.
רגע השיא היה כאשר אחד הבנים שם לב שהמצלמה שלו נעלמה.
הבנים, שכבר רצו ללכת לישון, החליטו לשאול לגבי המצלמה. הם חשדו בנערות, אבל לא האמינו ששלוש הילדות הביישניות שהיו איתם בחדר עד עכשיו באמת גנבו אותה – "או שיקחו אותה וילכו, או שיחזירו וילכו, העיקר שילכו".
האווירה בחדר הייתה עדיין רגועה. הבנות נראו תמימות ולא מזיקות, כך שהבנים לא חששו להעלות את החשדות בפניהן.

כאשר אחד הבנים קם לעבר הדלת כדי להתעמת עם אחת הבנות (השתיים האחרות היו בחוץ), נכנסו שניים או שלושה בחורים לחדר. אחד מהם החזיק בידו סכין ואחר החזיק מין רובה מאולתר, המורכב מצינורות מתכת. אף אחד לא תיאר לעצמו שמדובר בנשק אמיתי המסוגל לירות.
הבחורים המקומיים סגרו אחריהם את הדלת, סימנו לכולם לשמור על השקט וביקשו את הכסף.
הבנות שנשארו בחדר, הצביעו על הבנים, אמרו: "אלה הישראלים" והראו להם היכן נמצאים החפצים.
החדר הקטן הכיל עכשיו הרבה אנשים. הבלאגן היה גדול, הבחורים המקומיים דיברו ביניהם משפטים לא ברורים בספרדית, עברו מזה לזה, לקחו את הבגדים והכסף והכניסו לתיקים.
הבנים הישראלים לא התווכחו ולא התנגדו. הם רק ביקשו שישאירו להם את הדרכונים כדי שיוכלו להמשיך לטייל כמתוכנן. הבנות שכנעו את הבחורים המקומיים להסכים.
האווירה הייתה עדיין רגועה יחסית, הבנים לא היו בלחץ וחיכו שהבחורים יסיימו לקחת את הדברים וילכו.
הם כבר עמדו לעזוב, כשלפתע נשמעה ירייה. הבחורים יצאו מהחדר במהירות, נכנסו לאוטו ונסעו.

איתי נפגע באזור כתף ימין.
הבנים, שראו את איתי שעון על הקיר, השכיבו אותו ועשו כל שביכולתם כדי לעצור את הדימום.
עדי ושאר החברים הגיעו לחדר בריצה, הצטרפו לניסיונות הטיפול ובו זמנית הזעיקו עזרה.

רבע שעה לאחר מכן הגיע הצוות הרפואי. הוא ביצע טיפול רפואי קצר במקום והעביר את איתי לקליניקה ציבורית בעיר.
כעבור כעשר דקות נקבע מותו.

לאחר אותו לילה, עוד כשחיכינו בקליניקה הציבורית,
הקונסוליה בקוסטה ריקה שלחה אלינו שני מלאכים – יוסי ומארי.
יוסי הוא ישראלי שגר בחאקו בשנים האחרונות ומארי אשתו.
ביוזמתם, אספו אותנו לביתם, דאגו לכל צרכינו וטיפלו בנו ביום וחצי שעברו מרגע המקרה ועד לטיסה לארץ.

יוסי ומארי היקרים,
על נתינה ללא גבולות, איכפתיות ומסירות, על העזרה והתמיכה בשעות הכי קשות,
אנו רוצים להגיד לכם תודה!

על כך שהרמתם אותנו מהרצפה, לקחתם אותנו תחת חסותכם וטיפלתם בנו במסירות אין קץ עד לרגע החזרה לארץ,

על שפתחתם את דלתכם בפנינו ונתתם לנו את כל מה שהיינו זקוקים לו,
החל מהאוכל והשתיה, התרגום והמיטה ועד לחיבוק החם והאוהב ותחושת הביתיות.

לא היינו מסתדרים בלעדיכם!
כשלא ראינו את האור, הדלקתם אותו עבורנו.
תודה על העצות והתמיכה ביומיים הקשים בחיינו בקוסטה ריקה הרחוקה,

תודה שעזרתם לנו לעלות על הטיסה הביתה,
תודה שפשוט הייתם שם.

"אתה נותן אך מעט, עת תיתן מרכושך, רק עת תיתן מעצמך זוהי נתינת אמת."
-ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן

אתם מיוחדים ובליבנו לנצח.

בבעלותם של יוסי ומארי הוסטל "בית פתוח" בעיירה חאקו שבקוסטה ריקה.
הם נוהגים לארח מטיילים ישראלים רבים בהמון חום ואהבה! (ואוכל כשר)
לצפיה בקבוצת "בית פתוח" בפייסבוק, לחץ כאן.