מכתב שכתבה כחל ברטוך בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

לאיתי,
מה אפשר לומר? חלק מההיכרות שלי איתך, זה החלק בו חוויתי את התקופה בתל אביב והגעתי לדירה הכי מתאימה לחוות חוויה זאת.
נפגשנו לראשונה במסיבת פורים מס' ימים לפני שרועי טס ושאחי נכנס לדירה- כמה שמחה והנאה זכיתי לראות מבעד לטשטוש האלכוהול.
ראיתי ישר שאחי יהיה מבסוט מהדירה- במיוחד בשלב שהעברת למוזיקה שמתן אוהב- לא תיארתי שזה יוביל לתהליך ארוך של שמחה ועצב גם יחד.

כשהגעתי לדירה (בתקופה שהתנחלתי אצל מתן 4 חודשים), חייתי איתך, עם אור ועם מורן יפתי ופשוט לא הפסקתי לצחוק- הצורך המתמיד להזמין פיצה עם החבר'ה, לצאת לפאבים (ולעשות שם פאדיחות) וכמובן להיות אחת מהחוגגות ביום ההולדת שלך.
מי היה מאמין שאלו הרגעים האחרונים שנפגש- הרגעים שלפני הטיסה.
לפעמים אני שואלת האם ההיכרות הקצרה הייתה שווה זאת- האם זה שווה את הבכי הבלתי פוסק ואיך בתור מישהי שכמעט לא מכירה חלקים בחייך המון דברים מזכירים לי אותך.
אך לא הייתי מוותרת על דבר. למדתי המון- על המשמעות שחיים פעם אחת, הצורך לצלם ולתעד כל רגע- זה זכרון חשוב, לדעת להיות חבר בכל עת.
ראיתי אותך אוהב- כשהסתכלתי עלייך ועל מורן- נראתם כמו ילדים המאוהבים בפעם הראשונה וזכיתי לצפות ולהתענג מכל רגע, וכמובן חשיבות החיים והערך שאסור לבזבז.

עצוב לי שכבר חודשיים אני מגיעה עד לאשקלון, תל אביב וחולון כדי להיות כאן בשבילך ולא איתך ועם החברים והמשפחה האוהבים שצריכים ממך קצת בידור 

תודה שנתת לי טעימה מעצמך, תודה שנתת לי להיות ביום הולדתך, תודה שנתת לי פשוט להיות חלק ותודה שהשארת המון חברים אוהבים ואת הכח להמשיך גם עם העצב.

אוהבת,
כחל ברטוך