שיר שכתבה שני גואטה, חברתו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

איתי.

איך זה שאתה כבר לא רואה את השמש
שזורחת ומלטפת אותי בחמימות רכה?
איך זה שאתה כבר לא שומע את ציוץ הציפורים
שמעירות אותי ומבשרות לי על תחילתו של יום חדש?
ומה עם נביחות הכלב שהופכות למטרידות ככל שהזמן חולף?
איתי, איך זה?

איך זה שאתה כבר לא שומע את צחוקם
המתגלגל של ילדים בחצר?
ומה עם קול המכוניות הדוהרות על הכביש
אותם אתה שומע?
ואיך זה שאתה לא שומע קול זכוכית מתנפצת
ומתנגשת חזיתית עם הרצפה, ברעש מחריש
שמעביר בי צמרמורת בכל הגוף?
איך זה איתי?

ומה לגבי תקתוק השעון שאצלי על הקיר,
שמאז שהלכת נעצר…?
וצלצול הפלאפון שלך לצליל מנגינתך האהובה
אותו אתה מצליח לשמוע?

ומה איתי, איתי, אותי אתה מצליח לשמוע,
מתייפחת וכואבת על אובדנך, אתה שומע אותי
לוחשת לך כאילו היית? ומה אם אני אצעק אתה תשמע?

אתה רואה אותי שקועה בתמונותיך,
קוראת את מכתביך ומתגעגעת
מתגעגעת עד כאב…?

ואיך זה שאני, אני רק מייחלת לראותך,
את דמותך, את עינך החומות ואת חיוכך הכובש
משתוקקת למשמע קולך וצחוקך הענוג,
מתפללת למשמע נשימותיך…?

איך זה איתי…?