מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.

המשפחה טסה לטיול שאתה הגית, עברה לבית חדש שאתה פינטזת, כאילו ידעת מה טוב עבורם.
החלומות התגשמו בלעדיך, והאושר מהול בעצב.
אחיך התבגרו – כל אחד בדרכו, ובכל אחד מהם זרועות תכונותיך הטובות.
ואנו חשים אותך איתנו, מדבר איתנו, צוחק איתנו או פשוט מחייך אלינו.

אנו חיים עתה את העידן שבלעדיך, את עידן האמת החותכת.
עידן התמימות עבר והחיים הציבו עובדה קשה מנשוא.
ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.
עולים זכרונות רבים, עוד מהיום בו נולדת – תינוק שחרחר עם עיניים גדולות ושפתיי דובדבן, דרך ילדות נהדרת של ילד מושלם שכל אמא אליו מייחלת, ודרך בגרות של נער ועלם בעל ראש מבריק, מלא רעיונות ויצירתי, דוחף קדימה, מעודד ומחזק, חבר אמיתי ואיש סוד, יסודי, בדרן אמיתי. גבר. מנץ'.

ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.

איתי,
תלווה אותנו כל חיינו, וכל חיינו תחיה בתוכנו.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.

הספדה של ורד מימון בגילוי המצבה, 24.7.09:

וכך,
ביום הכי ארוך בשנה
ביום האחרון לחודש סיוון,
נחרב עולמינו.
אומרים שבשבעה ימים נברא העולם
ועל כן בשבעה ימים ייהרס.
ברגעים שאתה נפחת את נשמתך
דיברנו רבות אודותייך,
מעלותייך, ייחודיותך.
היית צעיר מאיתנו, ועדיין בכל פעם שאותך ראינו
השפלנו עינינו מתוך יראת כבוד.
נוכחותך הייתה תמיד מרגשת.
תמיד הרגשנו שאנו עומדים מול אדם שהוא גדול מהחיים.
טרפת את החיים.
הספקת לעשות את מה שרק חלמנו.
ראית רחוק ותמיד בגדול. ותמיד השראת עלינו הרגשת בטחון.
איתך יכולנו לראות עתיד ורוד יותר
יכולנו לחשוב על ילדים משלנו, כשהשאיפה היא שיצאו כמוך, יכולנו לראות דור טוב יותר, יכולנו להיות אופטימיים..
חברייך יושבים פה איתנו, ובכל אחד נמצא חלקיק מימך,
ואנו נאחזים בהם והם בנו. מנסים להחיות את רגעינו איתך.
ואתה בנינו. נוגע ומלטף את כולנו.
נקרעים מגעגועים.
חושבים עליך וצוחקים ושוב בוכים.