איתי,
5/5 היום בו נולדת. גם אחי נולד באותו יום. מאז שאתה לא כאן היום הזה הפך להיות אצלי עצוב-שמח. עצוב כי אתה לא פה ושמח כי זה היומהולדת של אחי ושמח כי ההיית בנאדם ככ שמח ובטוח היית רוצה שנזכור אותך גם בצורה כזו ולא נכאב. אני נזכרת בחוויות שהיו רק שלנו ונזכרת באיזה בנאדם מדהים היית!
אני מדברת בלשון עבר אבל גם אחרי 6 שנים עדיין לא מעכלת..מבחינתי אתה עדיין פה פשוט לא יוצא לנו להיפגש..ואני כ״כ רוצה לשמוע את הקול שלך וסתם לשבת איתך לשתות קפה ולהעביר שעות על גבי שעות בפיטפוטים על החיים.
בשיחה אחת שהיתה לנו דיברנו על גורל ומה יש אחרי המוות..דיברנו בהתלהבות וסקרנות גדולה, היתה שיחה ארוכה שבסופה סיכמנו: יום אחד נדע..זה בלתי נמנע. רק לא ידענו כמה מהר אתה תדע. עכשיו אתה יודע ואנחנו עדיין כאן עוברים עוד יום ועוד יום בלי לדעת.
אני מקווה שהאמת ביקום הגדול הזה מספיק טוב ומספיק דואג לך אם הוא לקח אותך מאיתנו!
בכל שנה ביומהולדת שלך קורים לי דברים ממש מוזרים, כמו סימנים שאני מקבלת! אני מאמינה שאלו סימנים שאתה שולח לי!!! שנה שעברה זה היה השיר שלנו שלא שמעתי המון זמן ובדיוק באותו יום התנגן בקניון! לפני שנתיים חלמתי עליך! ולפני שלוש נכנסתי לעבודה ומישהי נתנה לי 5 תמונות של קוסטה ריקה שמישהו צייר!! 5 כמו התאריך שנולדת בו! וקוסטה ריקה המקום שלקח אותך מאיתנו!! כמה הזוי זה יכול להיות!? דברים כאלו לא קורים סתם! לא קורה סתם שביום הראשון שנפגשנו תירגמת לי שיר שהמשפט הראשון שלו מדבר על תכריכים, לא סתם חלמתי עוד שהיית בחיים שאתה צריך עזרה כי אתה פצוע, אני כל הזמן משחזרת ונזכרת בעוד דברים ומחברת הכל לפאזל. שואלת את עצמי איך הכרנו בתאילנד ואחרי כמה ימים ביחד כל אחד היה צריך ללכת לדרכו עם החברים שלו אבל לא היינו מוכנים להיפרד! אחכ גם הארכתי את הטיול בעוד שבוע כדי שניהיה ביחד בקופנגן למרות שהטיסה שלך לארץ היתה יום לפני אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי להישאר איתך עוד קצת. איך אהבנו אחד את השני ובטיול היינו כמו ילדים קטנים בלי דאגות על הראש כל היום יושבים על החוף, שוחים, אוכלים וצוחקים! היינו חבורה..הכרתי את כל החברים שלך ופשוט התאהבתי בכולכם כל פעם נדהמתי מחדש איזה מיוחדים כולכם ביחד וכל אחד בנפרד! הייתם משלימים את המשפטים ואת הבדיחות אחד של השני אפילו בלי לשים לב- זה היה ממש מצחיק לראות את זה מהצד! ישר הייתם ״נכנסים לראש אחד של השני״ והחגיגה בעיצומה! בדיחות והלצות אלגנטיות כאלו, לא סתם התבדחויות ילדותיות..גם בזה הייתם מבריקים ביחד.
פשוט איכות. הערצתי אותך.

היום ה-5/5. גם היום קורה דבר מוזר!
בכל שנה ביום הזיכרון אני אומרת לעצמי שגם לך צריך להיות יום מיוחד שבו כל העולם יידע מה עשו לך ושהרוצח עדיין מסתובב חופשי!
היום איתי היומהולדת שלך מתרחשת ביום הזיכרון! ביום זיכרון בינלאומי שבו אנו מרכינים ראש לזכר כל האנשים המדהימים שלקחו לנו ביחד עם כל המשפחות הכואבות והיום גם עם המשפחה שלך. בגלל שזה יצא באותו תאריך אני קצת מרגישה שכולם עכשיו כואבים וחולקים ביחד איתנו את הכאב של האובדן שלך.

אינספור פעמים כתבתי לך מכתבים ואף אחד מהם לא פירסמתי. התביישתי לפרט על הכאב שלי מול כולם.
היום זהו יום שכולם חולקים את כאבם ואני מרגישה טיפה יותר בנוח לפרסם את כאבי! זוהי הדרך היחידה שלי לזעוק על מה שעשו לך! אני רוצה שכולם ידעו.יעצרו רגע ויקראו על מה שקרה לך כי החיים ממשיכים כאילו דבר לא קרה.
אני רוצה להקדיש לך רגע קטן. את הרגע הזה. לך ולכל החיילים ונפגעי פעולות האיבה שנקטפו מאיתנו.
רגע קטן שכולם יכאבו א י ת י.
נזכור את כולכם ולא נשכח.
יהי זכרכם ברוך!

טור שכתב יאיר לפיד, שהקריא עדי באזכרת שלוש שנים לאיתי, 20.6.2012:

החיים אינם נמשכים / יאיר לפיד

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.

מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.

אומרים ש"הזמן מרפא", אבל זה לא מדוייק. הזמן עוזר לעכל, עוזר להתרגל בכוח למציאות החדשה שנכפתה עלינו, אבל הפצע לא נרפא!

עברנו, ואנו עוד עוברים, שנתיים קשות ביותר, וממש כמו תינוק, אנו לומדים את החיים מחדש, איך חיים לצד הבור העצום הזה שנפער בליבנו.

איתי היה עבור כל אחד ואחת מאיתנו המון! וכל אחד, היה את הקשר המיוחד שלו עם איתי. אנו בטוחים, שכל אחד סוחב איתו חותם כלשהו מאיתי, מהאישיות הרבגונית והמיוחדת שלו.

ובגלל האישיות המיוחדת שהיה איתי, הנכס הגדול ביותר שהשאיר לנו כאן, הם החברים. חברי אמת, שזוכרים, אוהבים, פעלו ופועלים על מלאכת ההנצחה של איתי.

בזכות איתי, זכינו גם לבת בית חדשה- מורן, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה שלנו. יחד- בכינו, צחקנו, טיילנו, נזכרנו, ובעיקר עזרנו וחיזקנו האחד את השני בכאב הגדול והמשותף.

איתי לימד אותנו המון על החיים. על מהי אחריות? מהי משפחה? מהי אהבה ללא גבולות? ובעיקר על הערכת החיים.

הידע הרחב של איתי, והצורה הבוגרת בה ידע להסתכל על החיים, גרמו לו להיות האישיות שהיה, אישיות שקשה לפספס, כזו שתמיד מחפשיםן את הקירבה אליה, ואת הרצון ללמוד ממנה.

יש לנו נחמה רבה בעובדה, שאנו יודעים שאיתי חי את חייו באושר, בשמחה, באהבה, וידע להעריך את החיים.

המוטו שליווה אותו תמיד- "חיה כל יום, כאילו הוא יומך האחרון", הוא מושג שקיבל משמעות חדשה בחיינו, ואולי, הלקח החשוב ביותר אותו ניסה איתי להעביר לנו.

נאהב, נזכור ונחיה אותך כל יום! אתה בליבנו תמיד!

מכתב שכתב מודי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקירנו.

שנתיים חלפו. יום ועוד יום. יום ועוד יום.
הגעגועים לא מרפים.
והזמן לא עומד מלכת.

עדי מתחיל עוד מעט את לימודיו האקדמיים. גיא שהפך לגברבר, מתחיל בקרוב את התיכון. טל כבר חגג בר מצווה, שהייתה שמחה למרות שחסרונך הורגש. ותמיר, בן הזקונים, סיים את ביה"ס היסודי ועולה לחטיבה.
וכמובן, אי אפשר לא להזכיר את מורן אהובתך, שתומכת ועוזרת כמו בת משפחה.
אמא ואני עושים כמיטב יכולתנו לשמור על המשפחה.

איתי, איתי, השארת חותם בכל אחד מאיתנו והוא צרוב בנו עמוק עמוק.

הו, כמה אתה חסר. חסר לכולנו יחד, ולכל אחד לחוד.

מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.

המשפחה טסה לטיול שאתה הגית, עברה לבית חדש שאתה פינטזת, כאילו ידעת מה טוב עבורם.
החלומות התגשמו בלעדיך, והאושר מהול בעצב.
אחיך התבגרו – כל אחד בדרכו, ובכל אחד מהם זרועות תכונותיך הטובות.
ואנו חשים אותך איתנו, מדבר איתנו, צוחק איתנו או פשוט מחייך אלינו.

אנו חיים עתה את העידן שבלעדיך, את עידן האמת החותכת.
עידן התמימות עבר והחיים הציבו עובדה קשה מנשוא.
ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.
עולים זכרונות רבים, עוד מהיום בו נולדת – תינוק שחרחר עם עיניים גדולות ושפתיי דובדבן, דרך ילדות נהדרת של ילד מושלם שכל אמא אליו מייחלת, ודרך בגרות של נער ועלם בעל ראש מבריק, מלא רעיונות ויצירתי, דוחף קדימה, מעודד ומחזק, חבר אמיתי ואיש סוד, יסודי, בדרן אמיתי. גבר. מנץ'.

ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.

איתי,
תלווה אותנו כל חיינו, וכל חיינו תחיה בתוכנו.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.

מכתב שכתבה שירי מורשטיין, חברתו לשעבר של איתי:

אף פעם לא אשכח את אביב 2008.

אז זה התחיל מוזר, כי בעצם כבר הכרנו 4 שנים. תמיד ידעת מי אני, תמיד ידעתי מי אתה, ומשום מה זה לא הוביל לכלום…

עד שיום אחד, ביומולדת של נמרוד דיברנו.. ומאז לא הפסקתי לחשוב עליך.

אז לקח לך פגישה מקרית וחודש להתקשר אלי, ובסוף זה קרה.

אני זוכרת איך צחקנו על זה שהשתמשת בשיטת ה"טלפון כל יומיים".

אני זוכרת על זה ששנאת שאני רואה טלוויזיה כ"כ הרבה.

אני זוכרת שתמיד שהיינו הולכים לאכול בג'פניקה, היית חייב לשלם עליי. לא משנה כמה זמן אנחנו ביחד וכמה זה לא משנה, פשוט היית חייב.

אני זוכרת שנסעתם לסיום קורס קצינים של אריאל, ושאני הגעתי לדירה כדי להכין לכם אוכל, ומצאתי סיר בכיור שמלא בתולעים ושרפתי אותם עם וודקה.

אני זוכרת שהיית תמיד קם חצי שעה לפניי,
ומעיר אותי עם השעון המעורר המעצבן שעושה קולות של גשם ואומר לי "בובי! גשם!" וגם אז המשכתי לישון עוד חצי שעה…

אני זוכרת על כל המשחקי קלפים המטופשים שלימדת אותי, שאני מעירה בהם עד היום כל מסיבה רדומה.

אני זוכרת את היום שבו נפרדנו, וכמה שבכינו…

אני זוכרת את החתונה של נמרוד…

אני זוכרת את הפעם האחרונה שלנו בג'פניקה, שסיפרתי לך שמצאתי אהבה וכמה שתמכת והיית מקסים…

ואני זוכרת הכי הרבה את היום לפני שנה. שזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בגלוי מאז שנפרדנו.

אני זוכרת שאמרתי לך מזל טוב, ושסיפרת לי שמצאת אהבה חדשה (מורן). ואפילו שזה היה רק חודש אז אתה מרגיש שזהו.

אז חשוב לי שתדע, שלא משנה מה קורה, ויקרה, אני זוכרת.

מכתב שכתבה מורן בוטבול לאחר ערב ההנצחה:

אני ואיתי נפגשנו במהלך טיול בתאילנד, הפכנו זוג ונוצרה מערכת יחסים מדהימה.
לאחר מכן, נשארנו חברים ממש טובים, משוחחים בטלפון ונפגשים מדי פעם.

את השיר הבא כתבתי לפני שטסתי לתאילנד ופגשתי את איתי:

מטייל מעבר לחיים
הטיול מתחיל מהפסיעה הקטנה,
שאתה צועד ברגל.
כשאתה פוסע במעלה ההר,
ומחפש את הקשר,
בין הלב ומעבר.
אל פנים היער,
בעומק ההר…
אורבים.
נסתר.
לא גלוי.
מושך…
ואתה הולך.
עדיין…
מחפש את הקשר
בין הלב ומעבר…
לחיים…

כל מי שמכיר את איתי יודע שהוא היה אדם מלא שמחה, שאוהב ליהנות מהחיים ולחייך. לכן, צירפתי מספר תמונות שלנו ביחד הממחישות זאת.

אזכור אותו בצורה זו לנצח.

מורן.

דבריו של גלעד אדלר, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

הכול התחיל בכיתה ח', כשערבבו את הכיתות בחטיבה.

מצאתי את עצמי יושב ליד ילד שאני לא מכיר. כבר מהשיעור הראשון הבנו שאנחנו באותו הראש. תוך שבוע התחלנו להפגש אחרי הצהריים, ואחרי חודש הפכנו לחברים טובים.

מאז, ליווינו אחד את השני בכל ההתחלות: דייטים ראשונים, חברות ראשונות, בגרויות ראשונות, רישיון ועוד אינספור חוויות, רעות וטובות.

סיימנו בית ספר והתגייסנו באותו יום – למקומות שונים לחלוטין. אבל בכל הזדמנות המשכנו להפגש ולחלוק חוויות.

בתקופה זו הכרנו את רועי ואלעד והפכנו לרביעייה.

כמה שאני לא אנסה, לא אצליח לתאר את החברות המיוחדרת שנוצרה.

זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיים: אם זה מישהי שאחד מאיתנו הכיר והייתה צריכה לקבל "אישור" מכל האחרים, אם זו הייתה החלטה חשובה בחיים של אחד מאיתנו שכולנו היינו שותפים לה, אם זה פרגון מוחלט אחד לשני או להעמיד מישהו במקום כשצריך.

נסענו יחד למזרח לטיול מדהים, חזרנו, ועברנו לגור יחד בתל אביב.

אחד הדברים החשובים ביותר לאיתי היה שנמשיך להיות ביחד, לא משנה מה.

שכל הרגעים השמחים והעצובים בחיים שלנו יעברו כשארבעתנו נמצאים שם אחד בשביל השני.

הוא אהב לדבר על כמה כיף יהיה בחתונות שלנו, כמה מצחיק יהיה לראות ילד ראשון של אחד מאיתנו ואיזה יופי יהיה כשבעוד כמה שנים לכל אחד יהיו את החיים שלו, אבל נמשיך להיות חברים טובים בדיוק כמו עכשיו.

אני זוכר כמה שמחת כשדיברת על הטיול לדרום אמריקה וכמה פעמים אמרת שזה כל כך חשוב לך לצאת לטיול ארוך לפני שתתחיל את "החיים האמיתיים".

אני חושב שהטיול הזה היה הדבר הגדול הראשון בחיים שלך שלא הייתי שותף לו ואני זוכר כמה זה הפריע לי.

אני בטוח שאם הייתי שואל אותך, היית רוצה שנחייך, נצחק ונמשיך לבלות, להנות ולהיות ביחד כמו שאהבת.

תמיד תשאר חלק מאיתנו.

דבריו של אריאל שמס, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

אני אתחיל בזה, שזכיתי. זכיתי להכיר, זכיתי לדבר, זכיתי לבלות ולרקוד, זכיתי לשמוח וזכיתי לחוות את חיי לצד אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי, איתי. כולנו זכינו. חלק קצת יותר וחלק קצת פחות. אבל אין ספק שזו זכייה שערכה אינו ניתן למדידה.

איתי, זה השם של הבחור מהחדר הצמוד אליי, הסמ"ר, הראש צוות. ככה זה היה בהתחלה.

לקח לי כמה שבועות להבין שכל קולות גן החיות והצחוק שיצאו מהחדר הזה היו קולות השמחה וההווי שהוא בנה שם בתקופה לפני שהגעתי לשרת איתו.

לאט לאט השם הזה, איתי, החל לצבור קצת ויותר משמעות בשבילי, בהתחלה בהפסקות הצהריים, ואחר כך במשך כל יום העבודה וקצת אחריו, כשהתחלנו לצחוק ולדבר על דברים קצת יותר רציניים והמשמעות שמאחוריהם.

אני מאמין שמה שחיבר בינינו הכי הרבה זה האהבה שלנו לעשות כיף, לחייך, לשמוח ולרקוד.

הריקוד, זה בעצם מה שחיבר בינינו מלחתכילה במסיבת חנוכת הבית שאיתי אירגן עם החברים, שותפיו לדירה החדשה בת"א שהוא כל כך אהב, וחנוכת הבית הזו היתה רק ההתחלה! כמה מסיבות עברה הדירה הזו עד שהוא טס לטיול.. היו שם ריקודים, תחפושות, תחרויות, פיניאטות ותוכניתנים… אפילו שכנה עצבנית ששופכת מים על היושבים במרפסת. לפעמים אני חושב שאפילו את זה הוא תכנן, שיהיה בשביל החוויה.

אין ספק שאיתי היה אוהד מושבע של מסיבות, בילויים, אנשים, שמחה, וריקוד. והוא רקד מדהים. יצא לי לרקוד איתו המון. לא מספיק, אבל המון. יותר משנה שלמה היינו יוצאים באופן קבוע לאותו המקום, באותו היום, ובאותה השעה, וחוזרים כשהדבר היחידי שמחזיק אותנו על הרגליים זו הציפייה לשבוע הבא.

אחת הפעמים שבילינו יחד, כבר אחרי שנהיינו חברים טובים, הוא בא אלי, ואמר לי עם חיוך "אריאל, אתה קולט שכל המקום הזה שלנו? לא משנה כמה מפגר נרקוד, כל עוד נעשה את זה ביחד, כולם יתלהבו מזה!" וזה היה נכון. חלק מהזמן רקדנו מהנשמה והשארנו אנשים עם פה פתוח, וחלק מהזמן, רקדנו כמו שני ילדים מוגבלים שלא שולטים ביכולות המוטוריות שלהם, כי זה הצחיק אותנו נורא, אבל כל עוד עשינו את זה יחד, משכנו יותר צומת לב מכל אחד שהיה במקום בו בילינו.

המצאנו כל מני שטויות כמו מתיחות שרירים לפני ריקוד, ממש כמו לפני אימון כושר. היינו נכנסים למועדון, נעמדים באמצע הרחבה כשכולם מסתכלים עלינו ולא מבינים מה נסגר, תופסים אחד לשני את הרגליים ובמשך 3 דקות עושים מתיחות לכל שריר ושריר, ולא כי זה באמת עזר, אלא כי זה הצחיק אותנו כל פעם מחדש. עם הזמן זה אפילו הפך למסורת. לפני כל דבר חשוב שעושים, עושים מתיחות! גם עם זה שיחת טלפון…

פעם, הלכנו לשיעור של אונה, זאת, השופטת מנולד לרקוד, כי כ"כ התלהבנו מריקודי היפ-הופ שהיינו בטוחים שמלמדים שם משהו מיוחד. אני זוכר שאחרי 30 דקות אונה ביקשה מאיתנו להרגע או לעזוב, כי לא הפסקו לצחוק והתעקשנו להמציא ריקוד משלנו, שהיינו בטוחים שהוא הרבה יותר מגניב ממה שהיא לימדה באותו הרגע..

איתי תמיד אהב להמציא חרוזים, שמות, כינויים ושירים לכל דבר אפשרי. תמיד צחקנו. כולם צחקו. לבלות את היום עם איתי היה לכל אחד כמו חווית הלונה פארק לילד בן 4. תמיד בא לך עוד קצת. עוד דקה אחת. עוד רגע.. עוד צחוק אחד וזהו.. טוב נו, אולי עוד אחד.

וכמה שהוא היה שטותניק, ככה הוא גם היה רציני. היינו יכולים לדבר שעות על הנושאים הכי רציניים ועמוקים שקיימים, ותמיד היה לו מה לומר, כאילו כבר היה שם מאות פעמים, חווה את כל המצבים, וכבר ידע מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע. פשוט ידע.

כזה היה איתי. ואין לי לא מספיק מילים, ולא מספיק זמן על הבמה הזו כדי לתאר זאת. כזה הוא היה וכזה הוא תמיד ישאר.

החיוך והשמחה שלו ילוו אותי, וכל אחד מאיתנו עד אין סוף, ואני מאמין שכך הוא היה רוצה.

אריאל.

דבריו של אחיו של איתי, עדי אליאס, בערב ההנצחה, 20.8.09:

"אחי אחי" – אהוד מנור:

"אתמול לרגע חם
ברחוב אשר יורד לים,
אחי, אחי, ראיתי שוב אותך,
אותו הילוך,
אותו חיוך
כל-כך טוב ומוכר
וליבי אז מלכת עצר.
אחי, אחי, ראיתי שוב אותך
הולך לאט,
מישיר מבט.
נגעתי בצילך
כמעט שקראתי לך.
ואני לא הבנתי כיצד
ולמה זה חלפת על פני".

איתי,

עברו להם כבר כמעט חודשיים, ועדיין קשה להאמין. קשה לי לקבל את העובדה, שאינך פה. לעיתים אני מרגיש, שבא לי לעמוד על ההר הכי גבוה, ולצעוק חזק כדי שאלוהים יוכל לשמוע, שוודאי חלה כאן טעות, ולא היית צריך לעזוב אותנו כה מוקדם, ואני רוצה אותך כאן בחזרה, להמשיך כרגיל, בתוכניות שלנו לטיול, בתוכניות שלך לחתונה, בתוכניות שלנו לעתיד.

אנו מכירים כבר 24 שנים. 24 שנים בהם היית לי לא רק אח, אלא אישיות לדוגמא, רשת ביטחון והחבר הכי טוב.
מגיל קטן, מהרגע בו אני כבר יכול לזכור את עצמי, אני זוכר את זיכרונותיי יחד איתך, החל מהגן, הצעצועים המשותפים, ואפילו הבגדים – שתמיד דאגתי לקנות בדיוק כמו שלך…

מאז ומתמיד גוננת עליי. אני זוכר היטב, עוד מגיל קטן, עמדת תמיד מלפניי בכל סיטואציה. מעולם לא הלכת מכות, זה פשוט לא היה בטבע העדין שלך, אבל אני זוכר היטב, איך נהגת להגיד לי תמיד: אני מאד סבלני, אבל כשזה מגיע אליך, אם מישהו יחשוב לפגוע בך, אני מסוגל לאבד את העשתונות.
לידך תמיד חשתי בביטחון. פיזית ומנטלית. ידעת ודאגת תמיד לחזק אותי.

מבין המכתבים האחרונים ששלחת לי במייל, כשהייתי בארצות הברית, וקצת לא הלך בעבודה כתבת לי במילים אלו, ואני מצטט ממכתבך:
"עדידוש, אני בטוח שיהיה בסדר אתה רק צריך להמשיך לחשוב חיובי כל הזמן. כל פעם שהמצב רוח קצת יורד תחשוב על זה שתוך שלושה חודשים ויומיים נפגשים בדרום אמריקה!
אל תיכנס לסרטים אם אתה קצת מדוכדך – זה רק גורם לך לשקוע יותר בעצב פשוט תוציא את עצמך מזה ותחשוב על כל הדברים הכיפים שנעשה במרכז ודרום אמריקה!
תרים את עצמך כל הזמן! אתה חזק , מוכשר ונראה מצויין.
תקשיב לי טוב – תחשוב חיובי ויקרו לך דברים טובים
תעשה את זה בשבילך ובשבילי ותראה שהכל יהיה טוב!".

ידעת להסתכל תמיד על החיים, בצורה מיוחדת. בבגרות, באופטימיות, בהבנה שהחיים קצרים ויש לנצל כל רגע. ועל כך הערצתי אותך. ותמיד כאילו ניסית להשריש גם בי מהתכונות הנהדרות האלו שלך, בשיחות, במפגשים, בעצות שידעת תמיד לתת.
השפעתך על חיי הייתה עצומה.
בכל מהלך חשוב, בכל החלטה, בכל צעד חדש בחיי, היית הראשון לדעת, והראשון להיות שם בשבילי.
שייקה לוי שר בשירו: לו להשיב ניתן, את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא, הוא היה בונה לו. ואיזה עולם נפלא היית בונה לך איתי. את החלומות שלך חלמתי גם אני. לראות אותך מתחת לחופה, לראות אותך בונה את בית החלומות שלך יחד עם מורן, קרוב לים, לראות אותך ממשיך ומצליח בתחום ההיי-טק, ואפילו פעם אמרת לי: "אני עוד אקים חברה משלי, ואתה תעבוד איתי כמעצב גרפי, יהיה לנו אדיר ביחד".

על מצבתך חקקנו באבן: "בחייך הקצרים סללת לנו דרך עולם", והתכוונו לכל מילה ומילה.

דאגת להשאיר לנו כאן למטה, המון איתי:
חברים מדהימים, שעוזרים ותומכים, וממלאים מעט מהחלל הענק שנוצר כאן מחסרונך.
את העצות שלך והלך הרוח שלך, שיהיו לי לעולם כמורי דרך לפני כל החלטה חשובה.
את הזיכרונות הכל כך יפים שלנו יחד, החל מהילדות, ביה"ס, צבא, והטיול אליו יצאנו כל כך מאושרים, ובילינו חודש ושלושה שבועות אחד לצד השני במקומות מדהימים, עליהם חלמנו זמן רב.

אמנם נשללה מאיתנו הזכות לראות אותך ולשמוע אותך, אך לא נשללה מאיתנו, ולעולם לא תישלל מאיתנו, הזכות לזכור אותך, להרגיש אותך, לחיות כל יום שלנו כאן איתך ברוחך.

נוח על משכבך בשלום אח יקר, המשך לחזק אותנו מלמעלה, ודע תמיד, לעולם תחיה בליבנו.

אוהב אותך,
אחיך עדי.