מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.

אומרים ש"הזמן מרפא", אבל זה לא מדוייק. הזמן עוזר לעכל, עוזר להתרגל בכוח למציאות החדשה שנכפתה עלינו, אבל הפצע לא נרפא!

עברנו, ואנו עוד עוברים, שנתיים קשות ביותר, וממש כמו תינוק, אנו לומדים את החיים מחדש, איך חיים לצד הבור העצום הזה שנפער בליבנו.

איתי היה עבור כל אחד ואחת מאיתנו המון! וכל אחד, היה את הקשר המיוחד שלו עם איתי. אנו בטוחים, שכל אחד סוחב איתו חותם כלשהו מאיתי, מהאישיות הרבגונית והמיוחדת שלו.

ובגלל האישיות המיוחדת שהיה איתי, הנכס הגדול ביותר שהשאיר לנו כאן, הם החברים. חברי אמת, שזוכרים, אוהבים, פעלו ופועלים על מלאכת ההנצחה של איתי.

בזכות איתי, זכינו גם לבת בית חדשה- מורן, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה שלנו. יחד- בכינו, צחקנו, טיילנו, נזכרנו, ובעיקר עזרנו וחיזקנו האחד את השני בכאב הגדול והמשותף.

איתי לימד אותנו המון על החיים. על מהי אחריות? מהי משפחה? מהי אהבה ללא גבולות? ובעיקר על הערכת החיים.

הידע הרחב של איתי, והצורה הבוגרת בה ידע להסתכל על החיים, גרמו לו להיות האישיות שהיה, אישיות שקשה לפספס, כזו שתמיד מחפשיםן את הקירבה אליה, ואת הרצון ללמוד ממנה.

יש לנו נחמה רבה בעובדה, שאנו יודעים שאיתי חי את חייו באושר, בשמחה, באהבה, וידע להעריך את החיים.

המוטו שליווה אותו תמיד- "חיה כל יום, כאילו הוא יומך האחרון", הוא מושג שקיבל משמעות חדשה בחיינו, ואולי, הלקח החשוב ביותר אותו ניסה איתי להעביר לנו.

נאהב, נזכור ונחיה אותך כל יום! אתה בליבנו תמיד!