איתי,
5/5 היום בו נולדת. גם אחי נולד באותו יום. מאז שאתה לא כאן היום הזה הפך להיות אצלי עצוב-שמח. עצוב כי אתה לא פה ושמח כי זה היומהולדת של אחי ושמח כי ההיית בנאדם ככ שמח ובטוח היית רוצה שנזכור אותך גם בצורה כזו ולא נכאב. אני נזכרת בחוויות שהיו רק שלנו ונזכרת באיזה בנאדם מדהים היית!
אני מדברת בלשון עבר אבל גם אחרי 6 שנים עדיין לא מעכלת..מבחינתי אתה עדיין פה פשוט לא יוצא לנו להיפגש..ואני כ״כ רוצה לשמוע את הקול שלך וסתם לשבת איתך לשתות קפה ולהעביר שעות על גבי שעות בפיטפוטים על החיים.
בשיחה אחת שהיתה לנו דיברנו על גורל ומה יש אחרי המוות..דיברנו בהתלהבות וסקרנות גדולה, היתה שיחה ארוכה שבסופה סיכמנו: יום אחד נדע..זה בלתי נמנע. רק לא ידענו כמה מהר אתה תדע. עכשיו אתה יודע ואנחנו עדיין כאן עוברים עוד יום ועוד יום בלי לדעת.
אני מקווה שהאמת ביקום הגדול הזה מספיק טוב ומספיק דואג לך אם הוא לקח אותך מאיתנו!
בכל שנה ביומהולדת שלך קורים לי דברים ממש מוזרים, כמו סימנים שאני מקבלת! אני מאמינה שאלו סימנים שאתה שולח לי!!! שנה שעברה זה היה השיר שלנו שלא שמעתי המון זמן ובדיוק באותו יום התנגן בקניון! לפני שנתיים חלמתי עליך! ולפני שלוש נכנסתי לעבודה ומישהי נתנה לי 5 תמונות של קוסטה ריקה שמישהו צייר!! 5 כמו התאריך שנולדת בו! וקוסטה ריקה המקום שלקח אותך מאיתנו!! כמה הזוי זה יכול להיות!? דברים כאלו לא קורים סתם! לא קורה סתם שביום הראשון שנפגשנו תירגמת לי שיר שהמשפט הראשון שלו מדבר על תכריכים, לא סתם חלמתי עוד שהיית בחיים שאתה צריך עזרה כי אתה פצוע, אני כל הזמן משחזרת ונזכרת בעוד דברים ומחברת הכל לפאזל. שואלת את עצמי איך הכרנו בתאילנד ואחרי כמה ימים ביחד כל אחד היה צריך ללכת לדרכו עם החברים שלו אבל לא היינו מוכנים להיפרד! אחכ גם הארכתי את הטיול בעוד שבוע כדי שניהיה ביחד בקופנגן למרות שהטיסה שלך לארץ היתה יום לפני אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי להישאר איתך עוד קצת. איך אהבנו אחד את השני ובטיול היינו כמו ילדים קטנים בלי דאגות על הראש כל היום יושבים על החוף, שוחים, אוכלים וצוחקים! היינו חבורה..הכרתי את כל החברים שלך ופשוט התאהבתי בכולכם כל פעם נדהמתי מחדש איזה מיוחדים כולכם ביחד וכל אחד בנפרד! הייתם משלימים את המשפטים ואת הבדיחות אחד של השני אפילו בלי לשים לב- זה היה ממש מצחיק לראות את זה מהצד! ישר הייתם ״נכנסים לראש אחד של השני״ והחגיגה בעיצומה! בדיחות והלצות אלגנטיות כאלו, לא סתם התבדחויות ילדותיות..גם בזה הייתם מבריקים ביחד.
פשוט איכות. הערצתי אותך.

היום ה-5/5. גם היום קורה דבר מוזר!
בכל שנה ביום הזיכרון אני אומרת לעצמי שגם לך צריך להיות יום מיוחד שבו כל העולם יידע מה עשו לך ושהרוצח עדיין מסתובב חופשי!
היום איתי היומהולדת שלך מתרחשת ביום הזיכרון! ביום זיכרון בינלאומי שבו אנו מרכינים ראש לזכר כל האנשים המדהימים שלקחו לנו ביחד עם כל המשפחות הכואבות והיום גם עם המשפחה שלך. בגלל שזה יצא באותו תאריך אני קצת מרגישה שכולם עכשיו כואבים וחולקים ביחד איתנו את הכאב של האובדן שלך.

אינספור פעמים כתבתי לך מכתבים ואף אחד מהם לא פירסמתי. התביישתי לפרט על הכאב שלי מול כולם.
היום זהו יום שכולם חולקים את כאבם ואני מרגישה טיפה יותר בנוח לפרסם את כאבי! זוהי הדרך היחידה שלי לזעוק על מה שעשו לך! אני רוצה שכולם ידעו.יעצרו רגע ויקראו על מה שקרה לך כי החיים ממשיכים כאילו דבר לא קרה.
אני רוצה להקדיש לך רגע קטן. את הרגע הזה. לך ולכל החיילים ונפגעי פעולות האיבה שנקטפו מאיתנו.
רגע קטן שכולם יכאבו א י ת י.
נזכור את כולכם ולא נשכח.
יהי זכרכם ברוך!

מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.

אומרים ש"הזמן מרפא", אבל זה לא מדוייק. הזמן עוזר לעכל, עוזר להתרגל בכוח למציאות החדשה שנכפתה עלינו, אבל הפצע לא נרפא!

עברנו, ואנו עוד עוברים, שנתיים קשות ביותר, וממש כמו תינוק, אנו לומדים את החיים מחדש, איך חיים לצד הבור העצום הזה שנפער בליבנו.

איתי היה עבור כל אחד ואחת מאיתנו המון! וכל אחד, היה את הקשר המיוחד שלו עם איתי. אנו בטוחים, שכל אחד סוחב איתו חותם כלשהו מאיתי, מהאישיות הרבגונית והמיוחדת שלו.

ובגלל האישיות המיוחדת שהיה איתי, הנכס הגדול ביותר שהשאיר לנו כאן, הם החברים. חברי אמת, שזוכרים, אוהבים, פעלו ופועלים על מלאכת ההנצחה של איתי.

בזכות איתי, זכינו גם לבת בית חדשה- מורן, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה שלנו. יחד- בכינו, צחקנו, טיילנו, נזכרנו, ובעיקר עזרנו וחיזקנו האחד את השני בכאב הגדול והמשותף.

איתי לימד אותנו המון על החיים. על מהי אחריות? מהי משפחה? מהי אהבה ללא גבולות? ובעיקר על הערכת החיים.

הידע הרחב של איתי, והצורה הבוגרת בה ידע להסתכל על החיים, גרמו לו להיות האישיות שהיה, אישיות שקשה לפספס, כזו שתמיד מחפשיםן את הקירבה אליה, ואת הרצון ללמוד ממנה.

יש לנו נחמה רבה בעובדה, שאנו יודעים שאיתי חי את חייו באושר, בשמחה, באהבה, וידע להעריך את החיים.

המוטו שליווה אותו תמיד- "חיה כל יום, כאילו הוא יומך האחרון", הוא מושג שקיבל משמעות חדשה בחיינו, ואולי, הלקח החשוב ביותר אותו ניסה איתי להעביר לנו.

נאהב, נזכור ונחיה אותך כל יום! אתה בליבנו תמיד!

מכתב שכתב מודי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקירנו.

שנתיים חלפו. יום ועוד יום. יום ועוד יום.
הגעגועים לא מרפים.
והזמן לא עומד מלכת.

עדי מתחיל עוד מעט את לימודיו האקדמיים. גיא שהפך לגברבר, מתחיל בקרוב את התיכון. טל כבר חגג בר מצווה, שהייתה שמחה למרות שחסרונך הורגש. ותמיר, בן הזקונים, סיים את ביה"ס היסודי ועולה לחטיבה.
וכמובן, אי אפשר לא להזכיר את מורן אהובתך, שתומכת ועוזרת כמו בת משפחה.
אמא ואני עושים כמיטב יכולתנו לשמור על המשפחה.

איתי, איתי, השארת חותם בכל אחד מאיתנו והוא צרוב בנו עמוק עמוק.

הו, כמה אתה חסר. חסר לכולנו יחד, ולכל אחד לחוד.

מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.

המשפחה טסה לטיול שאתה הגית, עברה לבית חדש שאתה פינטזת, כאילו ידעת מה טוב עבורם.
החלומות התגשמו בלעדיך, והאושר מהול בעצב.
אחיך התבגרו – כל אחד בדרכו, ובכל אחד מהם זרועות תכונותיך הטובות.
ואנו חשים אותך איתנו, מדבר איתנו, צוחק איתנו או פשוט מחייך אלינו.

אנו חיים עתה את העידן שבלעדיך, את עידן האמת החותכת.
עידן התמימות עבר והחיים הציבו עובדה קשה מנשוא.
ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.
עולים זכרונות רבים, עוד מהיום בו נולדת – תינוק שחרחר עם עיניים גדולות ושפתיי דובדבן, דרך ילדות נהדרת של ילד מושלם שכל אמא אליו מייחלת, ודרך בגרות של נער ועלם בעל ראש מבריק, מלא רעיונות ויצירתי, דוחף קדימה, מעודד ומחזק, חבר אמיתי ואיש סוד, יסודי, בדרן אמיתי. גבר. מנץ'.

ולמרות שאתה לא פה איתנו, אתה כל כך איתנו.

איתי,
תלווה אותנו כל חיינו, וכל חיינו תחיה בתוכנו.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.

מכתב שכתבה שירי מורשטיין, חברתו לשעבר של איתי:

אף פעם לא אשכח את אביב 2008.

אז זה התחיל מוזר, כי בעצם כבר הכרנו 4 שנים. תמיד ידעת מי אני, תמיד ידעתי מי אתה, ומשום מה זה לא הוביל לכלום…

עד שיום אחד, ביומולדת של נמרוד דיברנו.. ומאז לא הפסקתי לחשוב עליך.

אז לקח לך פגישה מקרית וחודש להתקשר אלי, ובסוף זה קרה.

אני זוכרת איך צחקנו על זה שהשתמשת בשיטת ה"טלפון כל יומיים".

אני זוכרת על זה ששנאת שאני רואה טלוויזיה כ"כ הרבה.

אני זוכרת שתמיד שהיינו הולכים לאכול בג'פניקה, היית חייב לשלם עליי. לא משנה כמה זמן אנחנו ביחד וכמה זה לא משנה, פשוט היית חייב.

אני זוכרת שנסעתם לסיום קורס קצינים של אריאל, ושאני הגעתי לדירה כדי להכין לכם אוכל, ומצאתי סיר בכיור שמלא בתולעים ושרפתי אותם עם וודקה.

אני זוכרת שהיית תמיד קם חצי שעה לפניי,
ומעיר אותי עם השעון המעורר המעצבן שעושה קולות של גשם ואומר לי "בובי! גשם!" וגם אז המשכתי לישון עוד חצי שעה…

אני זוכרת על כל המשחקי קלפים המטופשים שלימדת אותי, שאני מעירה בהם עד היום כל מסיבה רדומה.

אני זוכרת את היום שבו נפרדנו, וכמה שבכינו…

אני זוכרת את החתונה של נמרוד…

אני זוכרת את הפעם האחרונה שלנו בג'פניקה, שסיפרתי לך שמצאתי אהבה וכמה שתמכת והיית מקסים…

ואני זוכרת הכי הרבה את היום לפני שנה. שזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בגלוי מאז שנפרדנו.

אני זוכרת שאמרתי לך מזל טוב, ושסיפרת לי שמצאת אהבה חדשה (מורן). ואפילו שזה היה רק חודש אז אתה מרגיש שזהו.

אז חשוב לי שתדע, שלא משנה מה קורה, ויקרה, אני זוכרת.

מכתב שכתבה מורן בוטבול לאחר ערב ההנצחה:

אני ואיתי נפגשנו במהלך טיול בתאילנד, הפכנו זוג ונוצרה מערכת יחסים מדהימה.
לאחר מכן, נשארנו חברים ממש טובים, משוחחים בטלפון ונפגשים מדי פעם.

את השיר הבא כתבתי לפני שטסתי לתאילנד ופגשתי את איתי:

מטייל מעבר לחיים
הטיול מתחיל מהפסיעה הקטנה,
שאתה צועד ברגל.
כשאתה פוסע במעלה ההר,
ומחפש את הקשר,
בין הלב ומעבר.
אל פנים היער,
בעומק ההר…
אורבים.
נסתר.
לא גלוי.
מושך…
ואתה הולך.
עדיין…
מחפש את הקשר
בין הלב ומעבר…
לחיים…

כל מי שמכיר את איתי יודע שהוא היה אדם מלא שמחה, שאוהב ליהנות מהחיים ולחייך. לכן, צירפתי מספר תמונות שלנו ביחד הממחישות זאת.

אזכור אותו בצורה זו לנצח.

מורן.

מכתב שכתבה כרמל אלבוחר בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

אם לא הייתי טסה בזמן שטסתי למקסיקו,
אם הייתי מתכננת מסלול אחר,
אם הייתי נשארת במקום אחר שעה יותר משנשארתי,
אם הייתי מכירה קבוצה אחרת לטייל איתה,
אם הייתי מפספספת אוטובוס אחד ועולה על אחר,
בהפרש של 10 דקות בדיוק,
אם,
אולי לא הייתי זוכה להכיר אותך,
ועל כן אני יודעת כמה ברת מזל הייתי,
שהייתה לי את התקופה הזו, קצרה ככל שתהייה
קצרה במובן של בקושי שבועות- של ימים.
ועדיין. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה
שזכיתי.
אפילו אם לרגע
אז תודה, על הרגע.

כרמל

מכתב שכתבה הלנה עובד בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

לאיתי ילד מקסים ומיוחד!
אוהבת אותך עד עמקי נשמתי,
ומתגעגעת אליך מאוד.
מתגעגעת לימים בהם היית בא אלינו הביתה וישן אצלנו,
מתגעגעת לשיחות המעניינות שהיו לנו,
מתגעגעת לימי כיפור שהיית עושה אצלנו.
תודה איתי על הרגעים המיוחדים שהענקת לנו בחייך,
על הזכות שנתת לנו להכיר אותך בחיים אלה,
ועל היותך חלק מהמשפחה שלנו.
עזיבתך השאירה כאב עמוק בנשמתי.

אזכור אותך לנצח איתי.

הלנה, אמא של רועי

מכתב שכתב נדב זילכה בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

איתי,
הכרנו בתיכון ועברנו הרבה חוויות ביחד, היית בן אדם מדהים וחבר טוב.
בשנתיים האחרונות לא דיברנו אבל תמיד היית אצלי במחשבות.
דרך החיים שלך גרמה לי לחשוב על איך אני חי את חיי, ערב ההנצחה היה מדהים, עמוק ומרגש, היה ארגון מדהים אבל מה שעשה אותי חזק זה אתה, איך שחיית ומה שעברת.
האמת היא שאני מצטער שלא שמרנו על קשר, אני מקווה שאתה נהנה איפה שלא תהיה, אני מבטיח לשמור על קשר עם המשפחה ואין ספק שהמוות שלך שינה אצלי המון.
תמיד חיפשתי את החיים במקום אחר, היום הבנתי שצריך רק לפתוח את העיניים ולנצל את מה שיש לנו ויש לנו הכל, יש לנו את הכוח ליצור חיים מדהימים, רק צריך לרצות את זה.
מישהו חשוב אמר פעם: "אין זה נאור להצטנע כדי שאנשים ירגישו טוב לגבי עצמם, להיפך אנחנו צריכים להראות כמה יפים ומדהימים אנחנו כדי שהאור שלנו יאיר אנשים אחרים, יגרום להם לרצות לנצל את החיים עד הסוף".
זה נכון לגביך, דרך החיים שלך גרמה לי לחשוב, אני מקווה רק שאוכל לחיות כמוך, אני מרגיש בר מזל על זה שהכרתי אותך. תודה.

נדב זילכה

מכתב שכתב רז אוצקר בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

איתי איתי,
אחחח, איזה ימים היו לנו יחד,
ניסיונות של סטארט-אפים, רעיונות, מסיבות, ריקודים צמודים במוזיקה שחורה.
כל פעם היית מתקשר אליי עם איזה רעיון גאוני לפתח ואני חשבתי שאני חייב לזרום איתך כי בטוח נצליח, אבל כל פעם היה משהו שהפיל את אותו רעיון.
ואז היית מתקשר שוב עם משהו חדש, שוב ושוב.
ואני אמרתי לעצמי, אני חייב להיכנס איתך לזה כי בטוח מתישהו אתה תקלע בול ותצליח- ורציתי להיות שם איתך.
יש עוד ים של מילים לכתוב עליך בנושא הזה, אבל אקצר.
בפן האנושי- אוף, כמה תכונות טובות שאין לתאר.
לא זוכר בכלל אם היה משהו שלא אהבתי בתכונות שלך.
חברתי, אוהב, מצחיק, יודע לזוז, תחומי עניין מעניינים, שאפתן, לא מתנשא בכלל למרות הידע וההצלחה שלך.
אחלה חבר, אחלה בן אדם ואחלה גבר.
חבל שזה קיצר את היותך איתנו ואיתי אבל אני מאמין שבחיים לא נשכח, לא נפסיק לאהוב ולשבח אותך.

מתגעגע,
רז אוצקר