ביום שישי ה- 27/06/2014 נציין אזכרת חמש שנים ליקירנו איתי.

האזכרה תיערך בבית העלמין החדש באשקלון בשעה 10:00 בבוקר.

איתי,
5/5 היום בו נולדת. גם אחי נולד באותו יום. מאז שאתה לא כאן היום הזה הפך להיות אצלי עצוב-שמח. עצוב כי אתה לא פה ושמח כי זה היומהולדת של אחי ושמח כי ההיית בנאדם ככ שמח ובטוח היית רוצה שנזכור אותך גם בצורה כזו ולא נכאב. אני נזכרת בחוויות שהיו רק שלנו ונזכרת באיזה בנאדם מדהים היית!
אני מדברת בלשון עבר אבל גם אחרי 6 שנים עדיין לא מעכלת..מבחינתי אתה עדיין פה פשוט לא יוצא לנו להיפגש..ואני כ״כ רוצה לשמוע את הקול שלך וסתם לשבת איתך לשתות קפה ולהעביר שעות על גבי שעות בפיטפוטים על החיים.
בשיחה אחת שהיתה לנו דיברנו על גורל ומה יש אחרי המוות..דיברנו בהתלהבות וסקרנות גדולה, היתה שיחה ארוכה שבסופה סיכמנו: יום אחד נדע..זה בלתי נמנע. רק לא ידענו כמה מהר אתה תדע. עכשיו אתה יודע ואנחנו עדיין כאן עוברים עוד יום ועוד יום בלי לדעת.
אני מקווה שהאמת ביקום הגדול הזה מספיק טוב ומספיק דואג לך אם הוא לקח אותך מאיתנו!
בכל שנה ביומהולדת שלך קורים לי דברים ממש מוזרים, כמו סימנים שאני מקבלת! אני מאמינה שאלו סימנים שאתה שולח לי!!! שנה שעברה זה היה השיר שלנו שלא שמעתי המון זמן ובדיוק באותו יום התנגן בקניון! לפני שנתיים חלמתי עליך! ולפני שלוש נכנסתי לעבודה ומישהי נתנה לי 5 תמונות של קוסטה ריקה שמישהו צייר!! 5 כמו התאריך שנולדת בו! וקוסטה ריקה המקום שלקח אותך מאיתנו!! כמה הזוי זה יכול להיות!? דברים כאלו לא קורים סתם! לא קורה סתם שביום הראשון שנפגשנו תירגמת לי שיר שהמשפט הראשון שלו מדבר על תכריכים, לא סתם חלמתי עוד שהיית בחיים שאתה צריך עזרה כי אתה פצוע, אני כל הזמן משחזרת ונזכרת בעוד דברים ומחברת הכל לפאזל. שואלת את עצמי איך הכרנו בתאילנד ואחרי כמה ימים ביחד כל אחד היה צריך ללכת לדרכו עם החברים שלו אבל לא היינו מוכנים להיפרד! אחכ גם הארכתי את הטיול בעוד שבוע כדי שניהיה ביחד בקופנגן למרות שהטיסה שלך לארץ היתה יום לפני אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי להישאר איתך עוד קצת. איך אהבנו אחד את השני ובטיול היינו כמו ילדים קטנים בלי דאגות על הראש כל היום יושבים על החוף, שוחים, אוכלים וצוחקים! היינו חבורה..הכרתי את כל החברים שלך ופשוט התאהבתי בכולכם כל פעם נדהמתי מחדש איזה מיוחדים כולכם ביחד וכל אחד בנפרד! הייתם משלימים את המשפטים ואת הבדיחות אחד של השני אפילו בלי לשים לב- זה היה ממש מצחיק לראות את זה מהצד! ישר הייתם ״נכנסים לראש אחד של השני״ והחגיגה בעיצומה! בדיחות והלצות אלגנטיות כאלו, לא סתם התבדחויות ילדותיות..גם בזה הייתם מבריקים ביחד.
פשוט איכות. הערצתי אותך.

היום ה-5/5. גם היום קורה דבר מוזר!
בכל שנה ביום הזיכרון אני אומרת לעצמי שגם לך צריך להיות יום מיוחד שבו כל העולם יידע מה עשו לך ושהרוצח עדיין מסתובב חופשי!
היום איתי היומהולדת שלך מתרחשת ביום הזיכרון! ביום זיכרון בינלאומי שבו אנו מרכינים ראש לזכר כל האנשים המדהימים שלקחו לנו ביחד עם כל המשפחות הכואבות והיום גם עם המשפחה שלך. בגלל שזה יצא באותו תאריך אני קצת מרגישה שכולם עכשיו כואבים וחולקים ביחד איתנו את הכאב של האובדן שלך.

אינספור פעמים כתבתי לך מכתבים ואף אחד מהם לא פירסמתי. התביישתי לפרט על הכאב שלי מול כולם.
היום זהו יום שכולם חולקים את כאבם ואני מרגישה טיפה יותר בנוח לפרסם את כאבי! זוהי הדרך היחידה שלי לזעוק על מה שעשו לך! אני רוצה שכולם ידעו.יעצרו רגע ויקראו על מה שקרה לך כי החיים ממשיכים כאילו דבר לא קרה.
אני רוצה להקדיש לך רגע קטן. את הרגע הזה. לך ולכל החיילים ונפגעי פעולות האיבה שנקטפו מאיתנו.
רגע קטן שכולם יכאבו א י ת י.
נזכור את כולכם ולא נשכח.
יהי זכרכם ברוך!

ביום ראשון ה- 09/06/2013 נציין אזכרת ארבע שנים ליקירנו איתי.

האזכרה תיערך בבית העלמין החדש באשקלון בשעה 17:00.

טור שכתב יאיר לפיד, שהקריא עדי באזכרת שלוש שנים לאיתי, 20.6.2012:

החיים אינם נמשכים / יאיר לפיד

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.

ביום רביעי ה- 20/06/2012 נציין אזכרת שלוש שנים ליקירנו איתי.

האזכרה תיערך בבית העלמין החדש באשקלון בשעה 17:00.

כתבה ב"זמן דרום", 20.8.09:
איתי נרצח בקוסטה ריקה לפני שנתיים, הרוצח עדיין חופשי

מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.

אומרים ש"הזמן מרפא", אבל זה לא מדוייק. הזמן עוזר לעכל, עוזר להתרגל בכוח למציאות החדשה שנכפתה עלינו, אבל הפצע לא נרפא!

עברנו, ואנו עוד עוברים, שנתיים קשות ביותר, וממש כמו תינוק, אנו לומדים את החיים מחדש, איך חיים לצד הבור העצום הזה שנפער בליבנו.

איתי היה עבור כל אחד ואחת מאיתנו המון! וכל אחד, היה את הקשר המיוחד שלו עם איתי. אנו בטוחים, שכל אחד סוחב איתו חותם כלשהו מאיתי, מהאישיות הרבגונית והמיוחדת שלו.

ובגלל האישיות המיוחדת שהיה איתי, הנכס הגדול ביותר שהשאיר לנו כאן, הם החברים. חברי אמת, שזוכרים, אוהבים, פעלו ופועלים על מלאכת ההנצחה של איתי.

בזכות איתי, זכינו גם לבת בית חדשה- מורן, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה שלנו. יחד- בכינו, צחקנו, טיילנו, נזכרנו, ובעיקר עזרנו וחיזקנו האחד את השני בכאב הגדול והמשותף.

איתי לימד אותנו המון על החיים. על מהי אחריות? מהי משפחה? מהי אהבה ללא גבולות? ובעיקר על הערכת החיים.

הידע הרחב של איתי, והצורה הבוגרת בה ידע להסתכל על החיים, גרמו לו להיות האישיות שהיה, אישיות שקשה לפספס, כזו שתמיד מחפשיםן את הקירבה אליה, ואת הרצון ללמוד ממנה.

יש לנו נחמה רבה בעובדה, שאנו יודעים שאיתי חי את חייו באושר, בשמחה, באהבה, וידע להעריך את החיים.

המוטו שליווה אותו תמיד- "חיה כל יום, כאילו הוא יומך האחרון", הוא מושג שקיבל משמעות חדשה בחיינו, ואולי, הלקח החשוב ביותר אותו ניסה איתי להעביר לנו.

נאהב, נזכור ונחיה אותך כל יום! אתה בליבנו תמיד!

ביום חמישי ה- 30/06/2011 נציין אזכרת שנתיים ליקירנו איתי.

האזכרה תיערך בבית העלמין החדש באשקלון בשעה 17:30.

בדצמבר-ינואר 2006, טיילנו החבר'ה (איתי, אלעד, גלעד ואני) בלאוס ובתאילנד.
היום שזכור לי כאחד מהימים הכיפיים ביותר בטיול, היה היום בו עשינו את שייט האבובים בואנג ויינג שבלאוס.

קמנו מתישהו, ירדנו לנהר, כל אחד לקח לעצמו אבוב וקפצנו למים.

את השעות הבאות בילינו בשיוט איטי במורד הנהר, כשכל כמה מאות מטרים, עצרנו ב"תחנות עגינה" שהיו לאורך הנהר.
בכל תחנה כזו, היינו מניחים את האבוב בצד, שותים איזו בירה, סתם יושבים ומסתלבטים וכמובן – קופצים ממקפצות, אומגות ונדנדות היישר אל הנהר!

היתה את האומגה הראשונה שאיתי קפץ ממנה כשהוא סוגר את האף, היתה את המקומית הבלתי נסבלת בתחנה הראשונה שכל הזמן צעקה והתחילה עם כל מי שזז, היתה את נדנדת המים הגבוהה שאיתי קפץ ממנה ונחת בצורה לא טובה על המים וחשב שסדק את הצלעות והיתה את "קריאת הג'חלה" המפורסמת…

כל האווירה של מהלך היום, שלנו ביחד – צוחקים, שותים, נהנים ובעיקר מאושרים תחקק לי ותזכר לי כיום הכייפי ביותר בטיול, שהיה הטיול הראשון של כולנו בחו"ל ביחד.

מתגעגע,
רועי

מכתב שכתב מודי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקירנו.

שנתיים חלפו. יום ועוד יום. יום ועוד יום.
הגעגועים לא מרפים.
והזמן לא עומד מלכת.

עדי מתחיל עוד מעט את לימודיו האקדמיים. גיא שהפך לגברבר, מתחיל בקרוב את התיכון. טל כבר חגג בר מצווה, שהייתה שמחה למרות שחסרונך הורגש. ותמיר, בן הזקונים, סיים את ביה"ס היסודי ועולה לחטיבה.
וכמובן, אי אפשר לא להזכיר את מורן אהובתך, שתומכת ועוזרת כמו בת משפחה.
אמא ואני עושים כמיטב יכולתנו לשמור על המשפחה.

איתי, איתי, השארת חותם בכל אחד מאיתנו והוא צרוב בנו עמוק עמוק.

הו, כמה אתה חסר. חסר לכולנו יחד, ולכל אחד לחוד.