כחודשיים לאחר שאיתי נרצח, ב- 20.8.09, נערך ערב הנצחה לזכרו. בתוך החלל שנוצר עם לכתו, נותרו אוהביו עם המילים שלא הספיקו להיאמר, המחשבות שלא נשמעו והכאב שלא הובע. בערב ההנצחה ניתנה האפשרות לכל מי שהכיר ואהב את איתי לבטא את התחושות שנשא עמו, אם במילים, בשיר, במנגינה, במכתב, או אפילו בהדלקת נר.

האירוע נערך באודיטוריום של בית הספר מקווה ישראל בחולון, והגיעו אליו כ-200 מוזמנים מכל הארץ, צעירים ומבוגרים, שרצו לחלוק כבוד לאיתי, להעלות זיכרונות ואולי גם לפגוש את האנשים שהקיפו אותו בחייו וגם אחרי מותו. בתחילת הערב התכנסו האורחים מחוץ לאודיטוריום, ומי שבחר כתב מכתב לאיתי, הדליק נר לזכרו או הביט בתמונותיו.

את הערב המרגש פתח גלעד אדלר, חברו הקרוב של איתי, אשר ביצע את השיר "Mad World". בעבר נהגו איתי וחבריו לשוחח לפעמים על השירים שהיו רוצים שינוגנו בהלוויות שלהם, ואיתי בחר בשיר "Old and wise", אבל כשבועיים לפני שטס לטיול במרכז אמריקה הוא שינה את הבחירה שלו, וביקש מגלעד לשיר את "Mad World". בדיעבד, מהות השינוי והעיתוי שלו מצמררים. למרות שאיתי אמר אז את הדברים בלי לחשוב על העתיד, עמד גלעד בהבטחתו וביצע את השיר.

אחריו נשאו דברים בשם המשפחה מודי שכטר, אביו של איתי, ואחיו הקטנים, גיא, טל ותמיר, ששיתפו את הקהל בחוויותיהם האישיות מהחיים המשותפים בבית עם אחיהם הבכור, והוקרן סרטון שהכינה המשפחה לאיתי.

מיכל צ'צ'יק, בת דודתו של איתי, הקדישה לו את השיר "תמיד יחכו לך" בליוויה של להקת פיקטיבית, ולאחר מכן ביצעה הלהקה את השיר המקורי "אחי איתי", אשר עובד על ידי יוסי פרץ במיוחד עבור ערב זה מתוך מכתב שנכתב על ידי אחיו, עדי אליאס, יום לאחר מותו.

בתום השיר נשאו דברים עדי, שציטט מתוך מכתב שאיתי כתב לו לפני שהגיע למרכז אמריקה ושני גואטה, חברתו לשעבר של איתי, שהקריאה שיר שכתבה לאחר שנודע לה על מותו, ובהמשך הוקרן סרטון ציור דיוקן של איתי, כפי שצויר על ידי עדי.

לבמה עלתה מורן רוסטמיאן, בת זוגו של איתי, אשר הקריאה מכתב מרגש שכתבה לו, ולאחר דבריה הוקרן סרטון שהכינה לו, ובו תמונות מרגעים מאושרים של שניהם.

אחריה עלו חבריו הקרובים של איתי, גלעד אדלר ואריאל שמס, שיתפו את הנוכחים בהיסטוריה הפרטית שלהם עם איתי, מבית הספר, מהצבא ומהחיים בתל אביב, ובסיום דבריהם הוקרן הסרטון של החבר'ה, החברים של איתי.

סרטון נוסף שהוקרן הוא הסרטון "כוכבים" שהכינה מיה וקסלר כפרויקט הגמר שלה בבצלאל, אחריו נשא דברי סיום רועי עובד, חבר קרוב של איתי, ואז הוקרן סרטון הסיום.

קרלוס רואיס ספון כתב: "כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים".
ארתור סי. קלארק כתב: "ביום מן הימים הכאב ייעלם, אך הזיכרון יישאר".
אנחנו צריכים להמשיך ולזכור.
באנו לכאן הערב כדי להיזכר, כדי לזכור וכדי להבטיח שהחיוך והצחוק של איתי יישארו איתנו תמיד ושאיתי ימשיך לחיות בזיכרוננו, לנצח.

בסיום הערב קיבלו האורחים דיסקים של הסרטונים שהוקרנו במשך הערב, כדי שיוכלו לצפות בהם שוב, וסטיקרים שעליהם נכתב "איתי לנצח".

ב- 20.8.2009 התקיים ערב הנצחה לאיתי באודיטוריום במקווה ישראל.

 

צלמים: גידי מוריס ושחר בוקרה.

סרטון סיכום שהוכן לערב ההנצחה, 20.8.09.

ואף אם יפרידו מרחקים
בליבנו ננצור,
אותך תמיד נזכור.

הסרטון שהכינו גלעד אדלר, אלעד ברזילי, אור וינשטיין ורועי עובד ,חבריו של איתי, לערב ההנצחה, 20.8.09.

נש,
זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיך.
החבר'ה.

דבריו של גלעד אדלר, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

הכול התחיל בכיתה ח', כשערבבו את הכיתות בחטיבה.

מצאתי את עצמי יושב ליד ילד שאני לא מכיר. כבר מהשיעור הראשון הבנו שאנחנו באותו הראש. תוך שבוע התחלנו להפגש אחרי הצהריים, ואחרי חודש הפכנו לחברים טובים.

מאז, ליווינו אחד את השני בכל ההתחלות: דייטים ראשונים, חברות ראשונות, בגרויות ראשונות, רישיון ועוד אינספור חוויות, רעות וטובות.

סיימנו בית ספר והתגייסנו באותו יום – למקומות שונים לחלוטין. אבל בכל הזדמנות המשכנו להפגש ולחלוק חוויות.

בתקופה זו הכרנו את רועי ואלעד והפכנו לרביעייה.

כמה שאני לא אנסה, לא אצליח לתאר את החברות המיוחדרת שנוצרה.

זה בא לידי ביטוי בכל תחום בחיים: אם זה מישהי שאחד מאיתנו הכיר והייתה צריכה לקבל "אישור" מכל האחרים, אם זו הייתה החלטה חשובה בחיים של אחד מאיתנו שכולנו היינו שותפים לה, אם זה פרגון מוחלט אחד לשני או להעמיד מישהו במקום כשצריך.

נסענו יחד למזרח לטיול מדהים, חזרנו, ועברנו לגור יחד בתל אביב.

אחד הדברים החשובים ביותר לאיתי היה שנמשיך להיות ביחד, לא משנה מה.

שכל הרגעים השמחים והעצובים בחיים שלנו יעברו כשארבעתנו נמצאים שם אחד בשביל השני.

הוא אהב לדבר על כמה כיף יהיה בחתונות שלנו, כמה מצחיק יהיה לראות ילד ראשון של אחד מאיתנו ואיזה יופי יהיה כשבעוד כמה שנים לכל אחד יהיו את החיים שלו, אבל נמשיך להיות חברים טובים בדיוק כמו עכשיו.

אני זוכר כמה שמחת כשדיברת על הטיול לדרום אמריקה וכמה פעמים אמרת שזה כל כך חשוב לך לצאת לטיול ארוך לפני שתתחיל את "החיים האמיתיים".

אני חושב שהטיול הזה היה הדבר הגדול הראשון בחיים שלך שלא הייתי שותף לו ואני זוכר כמה זה הפריע לי.

אני בטוח שאם הייתי שואל אותך, היית רוצה שנחייך, נצחק ונמשיך לבלות, להנות ולהיות ביחד כמו שאהבת.

תמיד תשאר חלק מאיתנו.

דבריו של אריאל שמס, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

אני אתחיל בזה, שזכיתי. זכיתי להכיר, זכיתי לדבר, זכיתי לבלות ולרקוד, זכיתי לשמוח וזכיתי לחוות את חיי לצד אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי, איתי. כולנו זכינו. חלק קצת יותר וחלק קצת פחות. אבל אין ספק שזו זכייה שערכה אינו ניתן למדידה.

איתי, זה השם של הבחור מהחדר הצמוד אליי, הסמ"ר, הראש צוות. ככה זה היה בהתחלה.

לקח לי כמה שבועות להבין שכל קולות גן החיות והצחוק שיצאו מהחדר הזה היו קולות השמחה וההווי שהוא בנה שם בתקופה לפני שהגעתי לשרת איתו.

לאט לאט השם הזה, איתי, החל לצבור קצת ויותר משמעות בשבילי, בהתחלה בהפסקות הצהריים, ואחר כך במשך כל יום העבודה וקצת אחריו, כשהתחלנו לצחוק ולדבר על דברים קצת יותר רציניים והמשמעות שמאחוריהם.

אני מאמין שמה שחיבר בינינו הכי הרבה זה האהבה שלנו לעשות כיף, לחייך, לשמוח ולרקוד.

הריקוד, זה בעצם מה שחיבר בינינו מלחתכילה במסיבת חנוכת הבית שאיתי אירגן עם החברים, שותפיו לדירה החדשה בת"א שהוא כל כך אהב, וחנוכת הבית הזו היתה רק ההתחלה! כמה מסיבות עברה הדירה הזו עד שהוא טס לטיול.. היו שם ריקודים, תחפושות, תחרויות, פיניאטות ותוכניתנים… אפילו שכנה עצבנית ששופכת מים על היושבים במרפסת. לפעמים אני חושב שאפילו את זה הוא תכנן, שיהיה בשביל החוויה.

אין ספק שאיתי היה אוהד מושבע של מסיבות, בילויים, אנשים, שמחה, וריקוד. והוא רקד מדהים. יצא לי לרקוד איתו המון. לא מספיק, אבל המון. יותר משנה שלמה היינו יוצאים באופן קבוע לאותו המקום, באותו היום, ובאותה השעה, וחוזרים כשהדבר היחידי שמחזיק אותנו על הרגליים זו הציפייה לשבוע הבא.

אחת הפעמים שבילינו יחד, כבר אחרי שנהיינו חברים טובים, הוא בא אלי, ואמר לי עם חיוך "אריאל, אתה קולט שכל המקום הזה שלנו? לא משנה כמה מפגר נרקוד, כל עוד נעשה את זה ביחד, כולם יתלהבו מזה!" וזה היה נכון. חלק מהזמן רקדנו מהנשמה והשארנו אנשים עם פה פתוח, וחלק מהזמן, רקדנו כמו שני ילדים מוגבלים שלא שולטים ביכולות המוטוריות שלהם, כי זה הצחיק אותנו נורא, אבל כל עוד עשינו את זה יחד, משכנו יותר צומת לב מכל אחד שהיה במקום בו בילינו.

המצאנו כל מני שטויות כמו מתיחות שרירים לפני ריקוד, ממש כמו לפני אימון כושר. היינו נכנסים למועדון, נעמדים באמצע הרחבה כשכולם מסתכלים עלינו ולא מבינים מה נסגר, תופסים אחד לשני את הרגליים ובמשך 3 דקות עושים מתיחות לכל שריר ושריר, ולא כי זה באמת עזר, אלא כי זה הצחיק אותנו כל פעם מחדש. עם הזמן זה אפילו הפך למסורת. לפני כל דבר חשוב שעושים, עושים מתיחות! גם עם זה שיחת טלפון…

פעם, הלכנו לשיעור של אונה, זאת, השופטת מנולד לרקוד, כי כ"כ התלהבנו מריקודי היפ-הופ שהיינו בטוחים שמלמדים שם משהו מיוחד. אני זוכר שאחרי 30 דקות אונה ביקשה מאיתנו להרגע או לעזוב, כי לא הפסקו לצחוק והתעקשנו להמציא ריקוד משלנו, שהיינו בטוחים שהוא הרבה יותר מגניב ממה שהיא לימדה באותו הרגע..

איתי תמיד אהב להמציא חרוזים, שמות, כינויים ושירים לכל דבר אפשרי. תמיד צחקנו. כולם צחקו. לבלות את היום עם איתי היה לכל אחד כמו חווית הלונה פארק לילד בן 4. תמיד בא לך עוד קצת. עוד דקה אחת. עוד רגע.. עוד צחוק אחד וזהו.. טוב נו, אולי עוד אחד.

וכמה שהוא היה שטותניק, ככה הוא גם היה רציני. היינו יכולים לדבר שעות על הנושאים הכי רציניים ועמוקים שקיימים, ותמיד היה לו מה לומר, כאילו כבר היה שם מאות פעמים, חווה את כל המצבים, וכבר ידע מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע. פשוט ידע.

כזה היה איתי. ואין לי לא מספיק מילים, ולא מספיק זמן על הבמה הזו כדי לתאר זאת. כזה הוא היה וכזה הוא תמיד ישאר.

החיוך והשמחה שלו ילוו אותי, וכל אחד מאיתנו עד אין סוף, ואני מאמין שכך הוא היה רוצה.

אריאל.

סרטון דיוקנו של איתי כפי שצויר ע"י אחיו, עדי. הקליפ הוכן לקראת ערב ההנצחה, 20.8.09.
השיר הוא “Vincent” בביצועו של דון מקלין.

דבריו של אחיו של איתי, עדי אליאס, בערב ההנצחה, 20.8.09:

"אחי אחי" – אהוד מנור:

"אתמול לרגע חם
ברחוב אשר יורד לים,
אחי, אחי, ראיתי שוב אותך,
אותו הילוך,
אותו חיוך
כל-כך טוב ומוכר
וליבי אז מלכת עצר.
אחי, אחי, ראיתי שוב אותך
הולך לאט,
מישיר מבט.
נגעתי בצילך
כמעט שקראתי לך.
ואני לא הבנתי כיצד
ולמה זה חלפת על פני".

איתי,

עברו להם כבר כמעט חודשיים, ועדיין קשה להאמין. קשה לי לקבל את העובדה, שאינך פה. לעיתים אני מרגיש, שבא לי לעמוד על ההר הכי גבוה, ולצעוק חזק כדי שאלוהים יוכל לשמוע, שוודאי חלה כאן טעות, ולא היית צריך לעזוב אותנו כה מוקדם, ואני רוצה אותך כאן בחזרה, להמשיך כרגיל, בתוכניות שלנו לטיול, בתוכניות שלך לחתונה, בתוכניות שלנו לעתיד.

אנו מכירים כבר 24 שנים. 24 שנים בהם היית לי לא רק אח, אלא אישיות לדוגמא, רשת ביטחון והחבר הכי טוב.
מגיל קטן, מהרגע בו אני כבר יכול לזכור את עצמי, אני זוכר את זיכרונותיי יחד איתך, החל מהגן, הצעצועים המשותפים, ואפילו הבגדים – שתמיד דאגתי לקנות בדיוק כמו שלך…

מאז ומתמיד גוננת עליי. אני זוכר היטב, עוד מגיל קטן, עמדת תמיד מלפניי בכל סיטואציה. מעולם לא הלכת מכות, זה פשוט לא היה בטבע העדין שלך, אבל אני זוכר היטב, איך נהגת להגיד לי תמיד: אני מאד סבלני, אבל כשזה מגיע אליך, אם מישהו יחשוב לפגוע בך, אני מסוגל לאבד את העשתונות.
לידך תמיד חשתי בביטחון. פיזית ומנטלית. ידעת ודאגת תמיד לחזק אותי.

מבין המכתבים האחרונים ששלחת לי במייל, כשהייתי בארצות הברית, וקצת לא הלך בעבודה כתבת לי במילים אלו, ואני מצטט ממכתבך:
"עדידוש, אני בטוח שיהיה בסדר אתה רק צריך להמשיך לחשוב חיובי כל הזמן. כל פעם שהמצב רוח קצת יורד תחשוב על זה שתוך שלושה חודשים ויומיים נפגשים בדרום אמריקה!
אל תיכנס לסרטים אם אתה קצת מדוכדך – זה רק גורם לך לשקוע יותר בעצב פשוט תוציא את עצמך מזה ותחשוב על כל הדברים הכיפים שנעשה במרכז ודרום אמריקה!
תרים את עצמך כל הזמן! אתה חזק , מוכשר ונראה מצויין.
תקשיב לי טוב – תחשוב חיובי ויקרו לך דברים טובים
תעשה את זה בשבילך ובשבילי ותראה שהכל יהיה טוב!".

ידעת להסתכל תמיד על החיים, בצורה מיוחדת. בבגרות, באופטימיות, בהבנה שהחיים קצרים ויש לנצל כל רגע. ועל כך הערצתי אותך. ותמיד כאילו ניסית להשריש גם בי מהתכונות הנהדרות האלו שלך, בשיחות, במפגשים, בעצות שידעת תמיד לתת.
השפעתך על חיי הייתה עצומה.
בכל מהלך חשוב, בכל החלטה, בכל צעד חדש בחיי, היית הראשון לדעת, והראשון להיות שם בשבילי.
שייקה לוי שר בשירו: לו להשיב ניתן, את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא, הוא היה בונה לו. ואיזה עולם נפלא היית בונה לך איתי. את החלומות שלך חלמתי גם אני. לראות אותך מתחת לחופה, לראות אותך בונה את בית החלומות שלך יחד עם מורן, קרוב לים, לראות אותך ממשיך ומצליח בתחום ההיי-טק, ואפילו פעם אמרת לי: "אני עוד אקים חברה משלי, ואתה תעבוד איתי כמעצב גרפי, יהיה לנו אדיר ביחד".

על מצבתך חקקנו באבן: "בחייך הקצרים סללת לנו דרך עולם", והתכוונו לכל מילה ומילה.

דאגת להשאיר לנו כאן למטה, המון איתי:
חברים מדהימים, שעוזרים ותומכים, וממלאים מעט מהחלל הענק שנוצר כאן מחסרונך.
את העצות שלך והלך הרוח שלך, שיהיו לי לעולם כמורי דרך לפני כל החלטה חשובה.
את הזיכרונות הכל כך יפים שלנו יחד, החל מהילדות, ביה"ס, צבא, והטיול אליו יצאנו כל כך מאושרים, ובילינו חודש ושלושה שבועות אחד לצד השני במקומות מדהימים, עליהם חלמנו זמן רב.

אמנם נשללה מאיתנו הזכות לראות אותך ולשמוע אותך, אך לא נשללה מאיתנו, ולעולם לא תישלל מאיתנו, הזכות לזכור אותך, להרגיש אותך, לחיות כל יום שלנו כאן איתך ברוחך.

נוח על משכבך בשלום אח יקר, המשך לחזק אותנו מלמעלה, ודע תמיד, לעולם תחיה בליבנו.

אוהב אותך,
אחיך עדי.

הסרטון שהכינה מורן רוסטמיאן, בת זוגו של איתי, לערב ההנצחה, 20.8.09.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך…

מוקדש לך -
איתי אהובי.
אזכור ואוהב לנצח.

דבריה של מורן רוסטמיאן, בת זוגו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

מכל האהבות – עידן רייכל

"כל רגע שנשמר – זכרון ישן
וכל מה שנשכח עם השנים
כל שכבר עבר
האם תזכור אותם
האם תדע? אתה שם בכולם.

כל מכתב שלא נכתב
כל שנאמר
בכל סימן אשר נגלה אלי ואומר אותך
הבוקר שעולה, עלה נושר, ירח בחלון.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע?
האם תזכור שתיקות יפות את לחישת קולך
את מגע ידך.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך
ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך
מלבד להיות איתך".

איתי –

חודשיים אתה לא כאן. לפעמים אני עוצרת רגע וחושבת על המשמעות של זה, איך יכול להיות שהזמן עבר כשבעצם נראה כאילו הכל נעצר? יש לי המון מחשבות בראש, רגע אחד אני רואה תמונות וסרטים שלך, נזכרת בך ומחייכת ושניה אחרי נזכרת במציאות וקשה לי לנשום.

בתוך כל הכאוס הזה אני זוכרת איך הכל התחיל, הנסיעה לצפון עם כל החבר'ה יום אחרי שרועי טס לחו"ל, ישבנו כולם באוהל אחד ואז שהתכוונו ללכת לישון, לא מצאת את השמיכה שלך ו"נאלצנו" לישון באוהל בשק שינה אחד. כל כך הביך את שנינו לישון בשק שינה, קרובים אחד לשניה, שלמחרת היינו חייבים לדבר על זה ולהבין למה זה הביך אותנו – הרי בעצם אנחנו חברים טובים, לא? משם הדרך לאהבה הייתה קצרה וכל הזמן צחקנו על זה שאנחנו צריכים להודות לאביטל ואלעד שהשמיכה נשארה בטעות באוהל שלהם.

איתי, היית בשבילי כל מה שאי פעם רציתי. ההרגשה איתך, ההרגשה להיות לידך הייתה כל כך שלמה שלא רציתי להפרד ממך לרגע, כל דבר שעשיתי נהיה הרבה יותר מדהים וכיף אם הוא איתך, הרגשתי שאתה החצי השני שלי. שאני מתחילה משפט ואתה משלים אותו בדיוק באופן שבו אני הייתי מסיימת אותו. אפילו סתם להיות ביחד ולא לעשות שום דבר הרגיש כמו הדבר הכי טוב שיכול להיות. אהבתי את השיחות שלנו על החיים, על השקפת העולם שלנו, על איך אנחנו רואים את העתיד שלנו. השיחות בינינו היו משהו שמילא אותי. עוד לפני שהיינו זוג, תמיד אחרי השיחות שלנו הייתי חושבת על החיבור שיש בינינו וכמה עמוק ומעניין זה מרגיש. תמיד התגאנו ביכולת שלנו להיות פתוחים ולדבר על הכל וזה עוד משהו שקירב ביננו כל כך, ידענו שאין דבר שלא נוכל לדבר עליו ולהתמודד איתו וכך באמת היה. היינו שם אחד בשביל השניה בכל דבר למרות הזמן הקצר שהיה לנו ביחד.

אני זוכרת שאפילו מהדברים הקטנים שהיו משותפים לנו היינו מתרגשים, כמו זה ששנינו לא אוהבים סוכריות גומי. אני זוכרת את ההתלהבות שלך בעיניים כשגילית את זה. איזה כיף שיש עוד מישהו בעולם הזה שחושב שסוכריות גומי זה דבר מגעיל!
אני זוכרת את הזמן לפני הטיסה, איך הרגשנו שאנחנו צריכים לנצל כל רגע ואיך חששנו מהיום של הטיסה ומה יהיה אחר כך? הדהים את שנינו לגלות שדווקא המרחק הזה קירב אותנו עוד יותר ונתן לנו להבין עד כמה הרגשות שלנו אמיתיים ונכונים. עד כמה שנינו מרגישים שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים ושנינו מחכים כבר לרגע שבו נהיה יחד ונתחיל את החיים שלנו. אני זוכרת שתמיד צחקנו על איך כל זה קרה בחודש ואיך זה תמיד היה מתחת לאף שלנו ולא ראינו.
השיחות שלנו בזמן שהיית שם היו מלאות חלומות ותוכניות לעתיד, דמיינו ביחד כל רגע מהרגע שתחזור, הפגישה שלנו כשאתה נוחת, נחפש דירה ביחד, נעצב אותה. "בטוח יהיה לנו גג עם ערסל" אמרת, גם יהיה לנו כיף לשבת שם וגם יהיה כיף שכל החבר'ה יבואו אלינו. החברים היו תמיד חלק חשוב בחיים שלך ותמיד היו במחשבות שלך.

אהוב יקר שלי, אתה לא תהיה כאן כדי להגשים את החלומות שלנו ורק אלוהים יודע עד כמה כואבת לי בנשמה הידיעה הזו. אבל אתה תלווה אותי בכל שלב בחיים ותמיד תהיה בליבי עד יומי האחרון. אני מאושרת לדעת שגרמתי לך אושר בחודשים האחרונים של חייך ואני מצטטת ממכתב שכתבת לי ביום שטסת: "יפה שלי, החודש האחרון היה אחד החודשים הכי מדהימים שהיו לי בחיים. סיפרתי לך פעם שאני מייחל כל בוקר לאנשים הקרובים אלי דברים טובים ושלאחרונה לא ידעתי מה לייחל לעצמי ומתברר שלפעמים הדבר שהכי רצית יכול להגיע אליך גם אם אין לך את המילים להסביר מה בדיוק רצית.. אני יוצא לטיול הזה ללא שום חרטות ובצורה הכי שלמה שיכולה להיות ואת חלק בלתי נפרד מזה שהתחושה הזו מתאפשרת לי…"

אהוב שלי, הגעת לחיים שלי והראית לי מה זו אהבה ואני רוצה שתדע שזו הפעם הראשונה שלי בחיים שלי שאני מרגישה כאלו עוצמות ועל זה לא הייתי מוותרת בחיים ואני הכי מאושרת שלמרות מה שקרה זכיתי להיות איתך.

איתי שלי, גם לפני מה שקרה הכרתי את המשפחה המדהימה שלך והנסיבות רק קרבו אותנו יותר, השארת לי אותם והם המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל ממך, אני רוצה שתדע שאנחנו ביחד לכל החיים, משתדלים בשבילך להיות חזקים כמה שיותר ולא להישבר.

איתי, נוח על משכבך בשלום אהובי, אני יודעת שאתה תמיד איתי רואה אותי מלמעלה, מחזק אותי ונותן לי כח להמשיך לחיות ואני אמשיך כמו בכל לילה להגיד לך שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך כי אני יודעת שאתה שומע במקום שבו אתה נמצא. עוד המון שנים ניפגש שוב איפשהו בעולם הזה ואולי שם נוכל לאהוב שוב מקרוב.

אוהבת אותך כל כך!
מורן.