הספדן של מירי שכטר ומורן רוסטמיאן, בגילוי המצבה, 24.7.09:

איתיוש בנינו, אחינו אהובינו,

ביום בו הודיעו לנו מה קרה, מסך שחור נפל לנו מול העיניים.

כל כך כל כך קיווינו שזו תהיה רק פציעה וזה רק עניין של זמן ושהכל יהיה בסדר כמו שתמיד אמרת.

רק שהפעם זה לא נגמר כמו שתמיד הבטחת והנה אנחנו עומדים פה , עם כאב עמוק בלב ולא מאמינים שזה אכן אמיתי.

איך אפשר להאמין שזה אמיתי? איך יתכן שלא נראה אותך יותר לעולם?!

המחשבה הזו קשה ובלתי נסבלת, זה פשוט יותר מידיי כואב.

היית לנו ובשבילנו הכל! תמיד עם החיוך הקטן הזה שלך, מביט בנו עם העיניים הגדולות והיפות שלך… היה לך פיתרון להכל.. תמיד יצירתי ומלא הומור בדרכך שלך.

ילד, גבר, חכם ומתוק שלנו.. לו רק יכלת להישאר איתנו עוד קצת זמן ולהציף אותנו בכל האור, הידע, הרגישות, האהבה והחוכמה שהייתה לך.

אתה תחסר לנו לעד ולא יהיה יום אחד, לא רגע אחד שבו לא נחשוב עליך.. החיסרון שלך הוא כמו בור שנפער לנו בלב ששום דבר לא ירפא, רק הזמן יצליח להרגיע ולו במעט את האובדן הגדול הזה.

אנחנו גאים להיות המשפחה שלך, ההורים שלך, החברים שלך, גאים להיות האנשים שאתה אוהב ושאוהבים אותך.

אתה- במי שאתה, במה שאתה, סללת לנו את הדרך.. וזה משהו שילווה אותנו, בכל אחד מאיתנו- משהו בך נמצא בנו, משהו שאתה גרמת לנו להיות וזה יהיה איתנו לנצח!

מעט האנשים שהספיקו ויספיקו את מה שאתה הספקת בחייך הקצרים.

איפה שאתה נמצא עכשיו תדע שאתה תמיד איתנו ובליבנו לעד!

איתנו תמיד באהבה ענקית.

הספדה של ורד מימון בגילוי המצבה, 24.7.09:

וכך,
ביום הכי ארוך בשנה
ביום האחרון לחודש סיוון,
נחרב עולמינו.
אומרים שבשבעה ימים נברא העולם
ועל כן בשבעה ימים ייהרס.
ברגעים שאתה נפחת את נשמתך
דיברנו רבות אודותייך,
מעלותייך, ייחודיותך.
היית צעיר מאיתנו, ועדיין בכל פעם שאותך ראינו
השפלנו עינינו מתוך יראת כבוד.
נוכחותך הייתה תמיד מרגשת.
תמיד הרגשנו שאנו עומדים מול אדם שהוא גדול מהחיים.
טרפת את החיים.
הספקת לעשות את מה שרק חלמנו.
ראית רחוק ותמיד בגדול. ותמיד השראת עלינו הרגשת בטחון.
איתך יכולנו לראות עתיד ורוד יותר
יכולנו לחשוב על ילדים משלנו, כשהשאיפה היא שיצאו כמוך, יכולנו לראות דור טוב יותר, יכולנו להיות אופטימיים..
חברייך יושבים פה איתנו, ובכל אחד נמצא חלקיק מימך,
ואנו נאחזים בהם והם בנו. מנסים להחיות את רגעינו איתך.
ואתה בנינו. נוגע ומלטף את כולנו.
נקרעים מגעגועים.
חושבים עליך וצוחקים ושוב בוכים.

הספדו של עדי אליאס מההלוויה, 25.6.09:

איתי, אח מדהים שלי:

אני עומד כאן מולך, עדיין מסרב להאמין שזה אמיתי.
וכמה שאנסה לספר עליך, מי שלא הכיר אותך באמת, לעולם לא יצליח להבין מה אבד לי.
אח גדול, מהרגע שיצאתי לאוויר העולם, היית לי אח למופת, מושא להערצה.
וכן, גם כשהיית מתעצבן שהייתי מרמה אותך במשחקים, רק בשביל לנצח אותך, זה היה כי פשוט היית בלתי מנוצח. מי יכל עליך? פיקח, חכם, טוב לב, בעל נפש מדהימה, מצליח תמיד בהכל.
עוד מגיל קטן גילית תמיד סקרנות בכל דבר. החל ממכשירי החשמל בבית שהיית אוהב לפרק ולהרכיב, וכלה בביצוע נסיונות לא פוסקים בפירוק המחשב הראשון שקיבלנו.
כמה אהבת מחשבים. ואני, שהייתי מתעצבן בכל שני וחמישי על תקלה חדשה במחשב בגללך, הבנתי שאין מה לעשות, זאת האהבה שלך, ואי אפשר לעצור אותך.
מוצלח שכמוך, מצטיין שלימודים בכל סוף שנה, מוקף בחברים טובים ואיכותיים כל הזמן, וכמה הייתי גאה כל הזמן לספר כששואלים אותי, שאחי משרת בממר"ם.
ועברת חצי שנה של קורס קשה, ולא נשברת, והמשכת בשירות ביחידה- 6 שנים מחייך הקדשת למקצוע אותו כל כך אהבת, תכנות מחשבים.
ותמיד, לא משנה כמה עסוק היית בצבא או בעבודה, תמיד ידעת לפנות זמן לדברים שאהבת לעשות. לבלות עם המשפחה שלך, לטייל בארץ, וכמה אהבת ללכת באופן קבוע בימי חמישי לרקוד. כמה אהבת לרקוד. מספיק היה שתשמע צליל קטן של מוזיקה שחורה, וכבר היית שולח איזו תנועה של ריקוד לאוויר בתוספת של " וואו- איך בא לי איזו מסיבה טובה".
אהבת את החיים כל כך, אהבת לחיות את הרגע. ותמיד אמרת לי- "אנחנו צעירים עדי, צריך להנות מכל רגע".
וכמה כוחות היו לך אח שלי, כמה! כוחות שלא עמדו לך בשעתך האחרונה.
תמיד היית לי שם לכל עצה. כמה אהבתי להתקשר ורק לדבר איתך, על מה שרק אפשר. שום ששיחה איתך מעולם לא הייתה משעממת.
ואני זוכר, איך לפני שטסתי לארה"ב, הודיתי לאלוהים על כל מה שיש לי. וכמה שמחתי כשידעתי שאת הטיול שלי אחרי הצבא אני זוכה לעשות עם האדם החשוב לי מכל – אתה איתי.
אח, החבר הכי טוב, הסטנד-אפיסט מספר אחת שלי, מקור ההערצה שלי, שלא יכול להיות רגע ללא חוויות איתך.
כמה שמחתי לפגוש אותך אחרי חצי שנה שלא התראינו, בשדה התעופה בסן-חוזה. ואני שעוד הייתי מבולבל בארץ חדשה, עקבתי אחריך, בטוח בעצמך תמיד, למלון הראשון שמראש דאגת שיהיה לנו.
אני אסיר תודה שאת שבועותיך האחרונים איתי, זכיתי לבלות איתך. במקומות יפים, ברגעים קסומים, בזכרונות לכל החיים. כל שיחה שלנו שם על הדברים הכי אישיים, תהיה לי לזיכרון עד.
איך אהבת את הבית איתי. כמה דיברנו על הזכות שנפלה בחלקנו לטייל יחד, ולשמור כמו שאמא ואבא תמיד ביקשו אחד על השני. ותמיד גוננת עליי, ודאגת שתמיד נהיה יחד, ואנחנו הרי חבר'ה טובים, שלא עושים שטויות, ויחד- שום דבר לא יקרה.
בימים האחרונים לא יוצאת לי מהראש השיחה, בין האחרונות שלנו, על החתונה שתכננת עם מורן, ועל הילדים שיהיו לך, ואני עוד צחקתי בקול גדול, ואמרתי לך "תפסיק אנחנו עוד צעירים, יש זמן לחתונה וילדים."
אבל אתה בראש היצירתי שלך, כבר בנית פנטזיה שלמה, על הבית על הים, הכלב, ועל כמה יפים יהיו הילדים שלך ושל מורן.
לעולם לא תצא מליבי, מזכרוני. העצות הקטנות, האישיות שלך, הדברים שביקשת להשאיר אחריך.
אזכור אותך תמיד, מהרגע הראשון בו ראיתי את פניך היפות ועד לדקותיך האחרונות איתי- שעצמת את עיניך.

אח מדהים שלי, תפוס לך מנוחת עולמים ושלווה בשמיים, שקט אין סופי.
ודבר אחרון אח יקר שלי,
אני מבטיח לתפוס את מקומך כאח הגדול, ולהיות שם בשביל כל המשפחה, כמו שאתה תמיד ידעת וציפית ממני לעשות.

אוהב אותך תמיד,

אחיך עדי.

הספדו של רועי עובד, חברו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

איתי.

חבר יקר שלי.

אני יושב קפוא, מריץ ונזכר בתמונות, רגעים וחוויות ולא מאמין שאני כותב לך מכתב פרידה.

לפני 7 שנים הכרנו בצבא ומיד התחברנו. נהיינו החברים הכי טובים. חושבים אותו דבר, צוחקים מאותן שטויות…

כל כך הרבה זמן העברנו ביחד: אחרי שנתיים בצבא איחדו את היחידות שלנו ושירתנו ביחד,
למכללה נרשמנו והלכנו ביחד, טיילנו במזרח ביחד, טסנו לחופשת סקי ביחד, הקמנו עסק קטן ביחד, כל כך הרבה
ערבים, בילויים ונסיעות עשינו ביחד, היינו שותפים לדירה ביחד, גדלנו והתבגרנו ביחד, כל הזמן הזה ביחד ואף
פעם לא נמאס.

וידענו הכל אחד על השני. בכל התלבטות שהייתה לי, רציתי להתייעץ איתך ולשמוע את דעתך.
בכל רגע עצוב, רציתי לשתף אותך שתהיה שם בשבילי.
כל חוויה משמחת רציתי שתדע ותחלוק איתי את השמחה.

ואיזה בנאדם מדהים אתה!
תמיד מצחיק ושנון, עושה שמח ומעלה חיוכים. כל כך חכם וסקרן ובעל ידע בכל כך הרבה תחומים.
איך אהבת והערכת את מה שעשית והסביבה שלך, איך דיברת בגאווה על תפקידך בצבא, הפרוייקט, הצוות והחיילים שלך.
איך דיברת באהבה על המשפחה שלך ואיך דאגת להם, איך דיברת בהערכה על החברים שלך וידעת תמיד לדאוג ולפרגן להם.
כל מי שמכיר אותך יודע את זה, כי אי אפשר לפספס אדם כמוך.. דמות למופת והערצה.

כמה שנים חלמנו על הטיול אחרי הצבא וכמה חיכינו לו.
עשינו הכל כדי לחכות אחד לשני ולעשות אותו ביחד. אתה הגעת חודש אחרי וכל כך התגעגעתי וחיכית לך.

הדבר הראשון שסיפרת לי כשהגעת היה על מורן. איך הפתעת אותי.. כל כך שמחתי בשביל שניכם.
הראית לי תמונות שלכם ביחד ונראיתם כל כך מאושרים.
דיברת עליה ועליכם בהערצה. כמה תוכניות וחלומות היו לך- משפחה, דירה על הצוק המשקיפה לים, ילדים, כלב לך וחתול למורן…

ישבנו וחלמנו על החיים שאחרי הטיול.
ודיברנו וחשבנו על רעיונות לעסק שנקים ביחד ואיך רצית שנעשה את זה,בכריזמטיות ונחישות רבה.
כל כך האמנו וחיכינו כבר להתחיל לעבוד, אבל זה כבר לא יקרה…

אני לא אשכח את הרגע שבו ראיתי אותך שעון על הקיר, מדמם.
נראה שדמיינת ונזכרת בכל הטוב שבחיים במבט בוהה וחודר.
השכבתי אותך עליי, קראתי לך ונישקתי אותך ולא ענית לי בחזרה.

התקופה שטיילנו ביחד הייתה מדהימה.
אני כל כך שמח שזכיתי להיות איתך בחודשים האחרונים ועד לרגע האחרון.
טיילנו, צחקנו, שמחנו, בילינו וצברנו מלא חויות ביחד. אלו רגעים בלתי נשכחים שאנצור לעד.

איתי -
אתה אדם מדהים. היית לי לחבר, לשותף, לאח, לנפש תאומה.
אני מצטער שלא החזרתי אותך הבייתה בשלום.
נוח מנוחת עולמים ושלווה.
אני אוהב אותך.
תישאר בליבי לנצח.

רועי.

הספדה של מורן רוסטמיאן, בת זוגו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

איתי שלי –

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ואני לא יודעת במה להתחיל. אם אני לא טועה, את המשפט הזה כתבתי לך בתחילת המכתב האחרון ששלחתי לך עם אור ואז כתבתי שכל מה שאני רוצה לכתוב מסתכם במה אתה בשבילי.

גם הפעם שאני חושבת על הדברים בסופו של דבר, הכל מגיע למה אתה בשבילי. בשבועיים האחרונים אני מאזינה הרבה לשיר של יהודית רביץ שמתחיל ב"באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים…" וזה בדיוק מה שהרגשתי כשהכרנו.

איתיוש שלי, אנחנו מכירים שנתיים והיינו זוג רק חודש לפני שטסת ובשהות שלך שם.
אני יודעת שאף אחד חוץ ממך וממני לא מבין מה היינו אחד בשביל השניה. הרגשתי שאלוהים שלח לי אותך להפוך לי את העולם למקום הרבה יותר טוב, ההרגשה איתך הייתה משהו שלא הכרתי בחיים. אני רק לא מבינה למה אלוהים לקח לי אותך כל כך מהר.
אתה הבנאדם הכי מיוחד שאני מכירה, יש בך כל מה שחלמתי עליו אי פעם והכל בבנאדם אחד!

כל כך שמחתי שהיינו ביחד והמחשבה היחידה שהייתה לי היא שכל מה שהיה לי לפני קרה כדי להוביל אותי אליך וכדי להעריך את הטוב הזה שנקרא איתי.

אהוב יקר שלי, המחשבה שאתה לא כאן קשה לי וקורעת לי את הלב. אני כל הזמן חושבת על השיחות האחרונות שלנו, שתכננו את העתיד שלנו, כל כך שמחתי שהחלטת לקצר את הטיול ושבכל שיחה תכננו איך אתה חוזר ואנחנו מחפשים דירה ביחד ונוסעים לאיקאה להתפרע! איזו התרגשות הייתה לך ולי בעיניים, כל מחשבה עליך ועלינו הייתה גורמת לי אושר עליאי ועצום, עד שלפעמים הייתי מרגישה שאם אני אוהב אותך עוד קצת הלב שלי יתפוצץ.

באחד המיילים האחרונים כתבת שאתה חושב עלינו במושגים של נצח ושלפעמים אתה נתקף פחד מלאבד משהו שכל כך חשוב ויקר לך וזה גם מה שאמרת לי בשיחה האחרונה "איזו מחשבה מפחידה זו בובי אם יקרה לך משהו ואני לא אספיק לעשות איתך את כל מה שתכננו…". מי היה מאמין שכמה שעות אחרי תגיע אלי הידיעה על מותך ואני אשב פה בפחד הנוראי הזה, בתהומות של אבדון שאני נמצאת בהם ואחשוב על כל הדברים שרציתי לעשות איתך, שלא יעשו לעולם.
אני עוצמת את העיניים ושומעת אותך קורא לי "יפה שלי, בובי שלי, ממי שלי…" ויודעת שלנצח לעולם אני אוהב אותך ואתה תהיה בלב שלי. כל שיחה איתך הייתה מלאה ברוך, אהבה, חמלה. הרגישות שלך זה הדבר הכי מדהים שראיתי.

ממי שלי, כמו שכתבת לי וכמו שאני כתבתי לך – לנצח! איפה שאתה נמצא עכשיו, מסתכל עלי ושומע אותי, תדע שאתה בלב שלי לנצח!
אני אסיים כמו שהיינו מסיימים כל מכתב שלנו, אתה במחשבות שלי ובלב שלי כל הזמן ברגעים הפנויים והלא פנויים. לא אמרנו אחד לשניה "אני אוהב אותך" כי רצינו שזה יאמר בפעם הראשונה כשנפגש, מסתכלים אחד לשניה בעיניים ולא בטלפון, אז אני אומר זאת עכשיו למרות שאני יודעת שאתה יודע וידעת את זה, שאני אוהבת אותך.

אז בובי שלי, מלאך שלי, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב! איפה שאתה נמצא עכשיו, שאני בטוחה שהוא מקום טוב יותר, אני מקווה שתנוח על משכבך בשלום, בשלווה וברוגע אינסופי, מלאך בין מלאכים.

אין לי נחמה בכלום אך הדבר היחיד שאולי מצליח לנחם אותי זו הידיעה שלמרות הכל בחיים לא הייתי מוותרת על ההזדמנות להכיר אותך ולהיות איתך, כי להכיר אותך זו זכות ואני זכיתי בה!

אתה יחיד ומיוחד, אתה שלי לכל חיי…

שלך תמיד,
מורן.

הספדו של מודי שכטר מההלוויה של איתי, 25.6.09:

איתי יקר שלי,

ההודעה שאתה אינך קרעה את נשמתי.

אני יודע ומבין שאתה איננו אבל ברור לי שלעכל את זה ממש, יקח עוד הרבה זמן.

הפצע שנפער לא ייסגר כל כך מהר

וצלקת חסרונך תלווה אותי כל חיי.

הייתה לי זכות גדולה לגדל ולחנך אותך.

כבר מגיל צעיר היית ילד מיוחד,

בוגר, אחראי, נבון ומצטיין.

ראיתי אותך הופך מילד לגבר וגרמת לי עונג ואושר עילאי.

הייתה בך שמחת חיים, פתיחות וחוש הומור.

הייתה ביננו אהבה מיוחדת, הערכה וכבוד הדדי.

יחסרו לי השיחות הפתוחות והגלויות ביננו.

אני כבר מתגעגע ילד אהוב.

הספדה של מיכל צ'צ'יק, בת דודתו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

ספטמבר 2009, ראש השנה.
אני יושבת לידך בארוחת ראש השנה ואנחנו מדברים. אתה שואל אותי מה אני עושה ואני מספרת לך על השנת שירות ואתה מקשיב. ואז אנחנו מתחילים לדבר על מוזיקה, ואיכשהו שנינו מרגישים שיש אווירה שונה שאופפת את השיחה- כאילו אנחנו באמת שני חברים ולא סתם בני דודים מרוחקים של שלום ונימוסין. אתה מספר לי על "החומה" של פינק פלויד. מסביר לי על הרעיון של האלבום ועל כמה אתה אוהב אותו, על כך שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד חומות. ואני יושבת וחושבת איזה כיף שאנחנו ככה עכשיו.

אפריל 2009, סדר פסח.
אני לא במצב רוח חברותי במיוחד. רואה אותך ואנחנו מתחבקים. אני באמת שמחה לראות אותך. רוב הזמן אנחנו לא מדברים ואני מרגישה שאני לא כ"כ נחמדה. אח"כ אני תופסת איתך שיחה בחוץ. הפעם היא פחות טובה. אבל יש לי תחושה עמומה שאנחנו ניפגש בקרוב איפה שהוא, מתישהוא.

יום העצמאות 2009, מסיבה בפלורנטין.
אני הולכת עם חברים שלי מהקומונה, כ"כ צפוף ואני בכלל לא נהנת. פתאום אני רואה אותך נשען על מכונית ואוכל. נהיה לי קצת יותר מצב רוח.אנחנו מתחבקים ומסכימים על העובדה שהמסיבה די גרועה. אתה אומר שהסנדוויץ' הזה זה הדבר הכי טוב שקרה לך הערב. צוחקים. שאלתי מתי אתה נוסע ואתה אומר שממש בקרוב. אתה נראה מאושר.

יוני 2009.
אני נוסעת באוטובוס חזרה לקומונה. כ"כ עייפה. עונה לטלפון. אבא שלי. היה איזה שבריר רגע, בין ה"איתי" ל"נהרג", שבו יש חשש כ"כ קלוש,כמעט לא מוחשי שאחרי ה"איתי" תבוא המילה השנייה, אבל תחושה מלאת אמונה שזה לא באמת יכול להיות.
בוקר אח"כ הולכת באבן גבירול, לתפוס אוטובוס לבאר שבע. חולפת על פני עשרות פיצוציות, בכולן עיתונים עם התמונות שלך. תמיד אחרי טראומה גדולה אתה אף פעם לא מבין איך העולם יכול להמשיך כרגיל- מין תחושה ילדותית כזאת שבה אתה שואל את עצמך- איך כולם יכולים לקום ולשתות קפה ולחייך ולצחוק והשמש זורחת כרגיל. אף אחד לא יודע? אז אני נכנעת לזה ולא מבינה איך כל אבן גבירול חולף על פני בלי לדעת שאתה כבר לא חי.

שמה אוזניות ומקשיבה ל"חומה" של פינק פלויד. וחושבת עליך.