הספדן של מירי שכטר ומורן רוסטמיאן, בגילוי המצבה, 24.7.09:

איתיוש בנינו, אחינו אהובינו,

ביום בו הודיעו לנו מה קרה, מסך שחור נפל לנו מול העיניים.

כל כך כל כך קיווינו שזו תהיה רק פציעה וזה רק עניין של זמן ושהכל יהיה בסדר כמו שתמיד אמרת.

רק שהפעם זה לא נגמר כמו שתמיד הבטחת והנה אנחנו עומדים פה , עם כאב עמוק בלב ולא מאמינים שזה אכן אמיתי.

איך אפשר להאמין שזה אמיתי? איך יתכן שלא נראה אותך יותר לעולם?!

המחשבה הזו קשה ובלתי נסבלת, זה פשוט יותר מידיי כואב.

היית לנו ובשבילנו הכל! תמיד עם החיוך הקטן הזה שלך, מביט בנו עם העיניים הגדולות והיפות שלך… היה לך פיתרון להכל.. תמיד יצירתי ומלא הומור בדרכך שלך.

ילד, גבר, חכם ומתוק שלנו.. לו רק יכלת להישאר איתנו עוד קצת זמן ולהציף אותנו בכל האור, הידע, הרגישות, האהבה והחוכמה שהייתה לך.

אתה תחסר לנו לעד ולא יהיה יום אחד, לא רגע אחד שבו לא נחשוב עליך.. החיסרון שלך הוא כמו בור שנפער לנו בלב ששום דבר לא ירפא, רק הזמן יצליח להרגיע ולו במעט את האובדן הגדול הזה.

אנחנו גאים להיות המשפחה שלך, ההורים שלך, החברים שלך, גאים להיות האנשים שאתה אוהב ושאוהבים אותך.

אתה- במי שאתה, במה שאתה, סללת לנו את הדרך.. וזה משהו שילווה אותנו, בכל אחד מאיתנו- משהו בך נמצא בנו, משהו שאתה גרמת לנו להיות וזה יהיה איתנו לנצח!

מעט האנשים שהספיקו ויספיקו את מה שאתה הספקת בחייך הקצרים.

איפה שאתה נמצא עכשיו תדע שאתה תמיד איתנו ובליבנו לעד!

איתנו תמיד באהבה ענקית.