הספדו של עדי אליאס מההלוויה, 25.6.09:

איתי, אח מדהים שלי:

אני עומד כאן מולך, עדיין מסרב להאמין שזה אמיתי.
וכמה שאנסה לספר עליך, מי שלא הכיר אותך באמת, לעולם לא יצליח להבין מה אבד לי.
אח גדול, מהרגע שיצאתי לאוויר העולם, היית לי אח למופת, מושא להערצה.
וכן, גם כשהיית מתעצבן שהייתי מרמה אותך במשחקים, רק בשביל לנצח אותך, זה היה כי פשוט היית בלתי מנוצח. מי יכל עליך? פיקח, חכם, טוב לב, בעל נפש מדהימה, מצליח תמיד בהכל.
עוד מגיל קטן גילית תמיד סקרנות בכל דבר. החל ממכשירי החשמל בבית שהיית אוהב לפרק ולהרכיב, וכלה בביצוע נסיונות לא פוסקים בפירוק המחשב הראשון שקיבלנו.
כמה אהבת מחשבים. ואני, שהייתי מתעצבן בכל שני וחמישי על תקלה חדשה במחשב בגללך, הבנתי שאין מה לעשות, זאת האהבה שלך, ואי אפשר לעצור אותך.
מוצלח שכמוך, מצטיין שלימודים בכל סוף שנה, מוקף בחברים טובים ואיכותיים כל הזמן, וכמה הייתי גאה כל הזמן לספר כששואלים אותי, שאחי משרת בממר"ם.
ועברת חצי שנה של קורס קשה, ולא נשברת, והמשכת בשירות ביחידה- 6 שנים מחייך הקדשת למקצוע אותו כל כך אהבת, תכנות מחשבים.
ותמיד, לא משנה כמה עסוק היית בצבא או בעבודה, תמיד ידעת לפנות זמן לדברים שאהבת לעשות. לבלות עם המשפחה שלך, לטייל בארץ, וכמה אהבת ללכת באופן קבוע בימי חמישי לרקוד. כמה אהבת לרקוד. מספיק היה שתשמע צליל קטן של מוזיקה שחורה, וכבר היית שולח איזו תנועה של ריקוד לאוויר בתוספת של " וואו- איך בא לי איזו מסיבה טובה".
אהבת את החיים כל כך, אהבת לחיות את הרגע. ותמיד אמרת לי- "אנחנו צעירים עדי, צריך להנות מכל רגע".
וכמה כוחות היו לך אח שלי, כמה! כוחות שלא עמדו לך בשעתך האחרונה.
תמיד היית לי שם לכל עצה. כמה אהבתי להתקשר ורק לדבר איתך, על מה שרק אפשר. שום ששיחה איתך מעולם לא הייתה משעממת.
ואני זוכר, איך לפני שטסתי לארה"ב, הודיתי לאלוהים על כל מה שיש לי. וכמה שמחתי כשידעתי שאת הטיול שלי אחרי הצבא אני זוכה לעשות עם האדם החשוב לי מכל – אתה איתי.
אח, החבר הכי טוב, הסטנד-אפיסט מספר אחת שלי, מקור ההערצה שלי, שלא יכול להיות רגע ללא חוויות איתך.
כמה שמחתי לפגוש אותך אחרי חצי שנה שלא התראינו, בשדה התעופה בסן-חוזה. ואני שעוד הייתי מבולבל בארץ חדשה, עקבתי אחריך, בטוח בעצמך תמיד, למלון הראשון שמראש דאגת שיהיה לנו.
אני אסיר תודה שאת שבועותיך האחרונים איתי, זכיתי לבלות איתך. במקומות יפים, ברגעים קסומים, בזכרונות לכל החיים. כל שיחה שלנו שם על הדברים הכי אישיים, תהיה לי לזיכרון עד.
איך אהבת את הבית איתי. כמה דיברנו על הזכות שנפלה בחלקנו לטייל יחד, ולשמור כמו שאמא ואבא תמיד ביקשו אחד על השני. ותמיד גוננת עליי, ודאגת שתמיד נהיה יחד, ואנחנו הרי חבר'ה טובים, שלא עושים שטויות, ויחד- שום דבר לא יקרה.
בימים האחרונים לא יוצאת לי מהראש השיחה, בין האחרונות שלנו, על החתונה שתכננת עם מורן, ועל הילדים שיהיו לך, ואני עוד צחקתי בקול גדול, ואמרתי לך "תפסיק אנחנו עוד צעירים, יש זמן לחתונה וילדים."
אבל אתה בראש היצירתי שלך, כבר בנית פנטזיה שלמה, על הבית על הים, הכלב, ועל כמה יפים יהיו הילדים שלך ושל מורן.
לעולם לא תצא מליבי, מזכרוני. העצות הקטנות, האישיות שלך, הדברים שביקשת להשאיר אחריך.
אזכור אותך תמיד, מהרגע הראשון בו ראיתי את פניך היפות ועד לדקותיך האחרונות איתי- שעצמת את עיניך.

אח מדהים שלי, תפוס לך מנוחת עולמים ושלווה בשמיים, שקט אין סופי.
ודבר אחרון אח יקר שלי,
אני מבטיח לתפוס את מקומך כאח הגדול, ולהיות שם בשביל כל המשפחה, כמו שאתה תמיד ידעת וציפית ממני לעשות.

אוהב אותך תמיד,

אחיך עדי.