הספד

הספדן של מירי שכטר ומורן רוסטמיאן, בגילוי המצבה, 24.7.09:

איתיוש בנינו, אחינו אהובינו,

ביום בו הודיעו לנו מה קרה, מסך שחור נפל לנו מול העיניים.

כל כך כל כך קיווינו שזו תהיה רק פציעה וזה רק עניין של זמן ושהכל יהיה בסדר כמו שתמיד אמרת.

רק שהפעם זה לא נגמר כמו שתמיד הבטחת והנה אנחנו עומדים פה , עם כאב עמוק בלב ולא מאמינים שזה אכן אמיתי.

איך אפשר להאמין שזה אמיתי? איך יתכן שלא נראה אותך יותר לעולם?!
המשך קריאה >

הספדו של עדי אליאס מההלוויה, 25.6.09:

איתי, אח מדהים שלי:

אני עומד כאן מולך, עדיין מסרב להאמין שזה אמיתי.
וכמה שאנסה לספר עליך, מי שלא הכיר אותך באמת, לעולם לא יצליח להבין מה אבד לי.
אח גדול, מהרגע שיצאתי לאוויר העולם, היית לי אח למופת, מושא להערצה.
וכן, גם כשהיית מתעצבן שהייתי מרמה אותך במשחקים, רק בשביל לנצח אותך, זה היה כי פשוט היית בלתי מנוצח. מי יכל עליך? פיקח, חכם, טוב לב, בעל נפש מדהימה, מצליח תמיד בהכל. המשך קריאה >

הספדה של מורן רוסטמיאן, בת זוגו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

איתי שלי –

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ואני לא יודעת במה להתחיל. אם אני לא טועה, את המשפט הזה כתבתי לך בתחילת המכתב האחרון ששלחתי לך עם אור ואז כתבתי שכל מה שאני רוצה לכתוב מסתכם במה אתה בשבילי.

גם הפעם שאני חושבת על הדברים בסופו של דבר, הכל מגיע למה אתה בשבילי. בשבועיים האחרונים אני מאזינה הרבה לשיר של יהודית רביץ שמתחיל ב"באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח, להראות לו בחושך את כל הדברים…" וזה בדיוק מה שהרגשתי כשהכרנו.
המשך קריאה >

הספדה של מיכל צ'צ'יק, בת דודתו של איתי, מההלוויה, 25.6.09:

ספטמבר 2009, ראש השנה.
אני יושבת לידך בארוחת ראש השנה ואנחנו מדברים. אתה שואל אותי מה אני עושה ואני מספרת לך על השנת שירות ואתה מקשיב. ואז אנחנו מתחילים לדבר על מוזיקה, ואיכשהו שנינו מרגישים שיש אווירה שונה שאופפת את השיחה- כאילו אנחנו באמת שני חברים ולא סתם בני דודים מרוחקים של שלום ונימוסין. אתה מספר לי על "החומה" של פינק פלויד. מסביר לי על הרעיון של האלבום ועל כמה אתה אוהב אותו, על כך שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד חומות. ואני יושבת וחושבת איזה כיף שאנחנו ככה עכשיו.
המשך קריאה >