יוני, 2011

מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.
המשך קריאה >

בדצמבר-ינואר 2006, טיילנו החבר'ה (איתי, אלעד, גלעד ואני) בלאוס ובתאילנד.
היום שזכור לי כאחד מהימים הכיפיים ביותר בטיול, היה היום בו עשינו את שייט האבובים בואנג ויינג שבלאוס.

קמנו מתישהו, ירדנו לנהר, כל אחד לקח לעצמו אבוב וקפצנו למים.

את השעות הבאות בילינו בשיוט איטי במורד הנהר, כשכל כמה מאות מטרים, עצרנו ב"תחנות עגינה" שהיו לאורך הנהר.
בכל תחנה כזו, היינו מניחים את האבוב בצד, שותים איזו בירה, סתם יושבים ומסתלבטים וכמובן – קופצים ממקפצות, אומגות ונדנדות היישר אל הנהר!

היתה את האומגה הראשונה שאיתי קפץ ממנה כשהוא סוגר את האף, היתה את המקומית הבלתי נסבלת בתחנה הראשונה שכל הזמן צעקה והתחילה עם כל מי שזז, היתה את נדנדת המים הגבוהה שאיתי קפץ ממנה ונחת בצורה לא טובה על המים וחשב שסדק את הצלעות והיתה את "קריאת הג'חלה" המפורסמת…

כל האווירה של מהלך היום, שלנו ביחד – צוחקים, שותים, נהנים ובעיקר מאושרים תחקק לי ותזכר לי כיום הכייפי ביותר בטיול, שהיה הטיול הראשון של כולנו בחו"ל ביחד.

מתגעגע,
רועי

מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.
המשך קריאה >