מכתבים לאיתי

איתי,
5/5 היום בו נולדת. גם אחי נולד באותו יום. מאז שאתה לא כאן היום הזה הפך להיות אצלי עצוב-שמח. עצוב כי אתה לא פה ושמח כי זה היומהולדת של אחי ושמח כי ההיית בנאדם ככ שמח ובטוח היית רוצה שנזכור אותך גם בצורה כזו ולא נכאב. אני נזכרת בחוויות שהיו רק שלנו ונזכרת באיזה בנאדם מדהים היית!
אני מדברת בלשון עבר אבל גם אחרי 6 שנים עדיין לא מעכלת..מבחינתי אתה עדיין פה פשוט לא יוצא לנו להיפגש..ואני כ״כ רוצה לשמוע את הקול שלך וסתם לשבת איתך לשתות קפה ולהעביר שעות על גבי שעות בפיטפוטים על החיים.
בשיחה אחת שהיתה לנו דיברנו על גורל ומה יש אחרי המוות..דיברנו בהתלהבות וסקרנות גדולה, היתה שיחה ארוכה שבסופה סיכמנו: יום אחד נדע..זה בלתי נמנע. רק לא ידענו כמה מהר אתה תדע. עכשיו אתה יודע ואנחנו עדיין כאן עוברים עוד יום ועוד יום בלי לדעת.
אני מקווה שהאמת ביקום הגדול הזה מספיק טוב ומספיק דואג לך אם הוא לקח אותך מאיתנו!
בכל שנה ביומהולדת שלך קורים לי דברים ממש מוזרים, כמו סימנים שאני מקבלת! אני מאמינה שאלו סימנים שאתה שולח לי!!! שנה שעברה זה היה השיר שלנו שלא שמעתי המון זמן ובדיוק באותו יום התנגן בקניון! לפני שנתיים חלמתי עליך! ולפני שלוש נכנסתי לעבודה ומישהי נתנה לי 5 תמונות של קוסטה ריקה שמישהו צייר!! 5 כמו התאריך שנולדת בו! וקוסטה ריקה המקום שלקח אותך מאיתנו!! כמה הזוי זה יכול להיות!? דברים כאלו לא קורים סתם! לא קורה סתם שביום הראשון שנפגשנו תירגמת לי שיר שהמשפט הראשון שלו מדבר על תכריכים, לא סתם חלמתי עוד שהיית בחיים שאתה צריך עזרה כי אתה פצוע, אני כל הזמן משחזרת ונזכרת בעוד דברים ומחברת הכל לפאזל. שואלת את עצמי איך הכרנו בתאילנד ואחרי כמה ימים ביחד כל אחד היה צריך ללכת לדרכו עם החברים שלו אבל לא היינו מוכנים להיפרד! אחכ גם הארכתי את הטיול בעוד שבוע כדי שניהיה ביחד בקופנגן למרות שהטיסה שלך לארץ היתה יום לפני אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי להישאר איתך עוד קצת. איך אהבנו אחד את השני ובטיול היינו כמו ילדים קטנים בלי דאגות על הראש כל היום יושבים על החוף, שוחים, אוכלים וצוחקים! היינו חבורה..הכרתי את כל החברים שלך ופשוט התאהבתי בכולכם כל פעם נדהמתי מחדש איזה מיוחדים כולכם ביחד וכל אחד בנפרד! הייתם משלימים את המשפטים ואת הבדיחות אחד של השני אפילו בלי לשים לב- זה היה ממש מצחיק לראות את זה מהצד! ישר הייתם ״נכנסים לראש אחד של השני״ והחגיגה בעיצומה! בדיחות והלצות אלגנטיות כאלו, לא סתם התבדחויות ילדותיות..גם בזה הייתם מבריקים ביחד.
פשוט איכות. הערצתי אותך.

היום ה-5/5. גם היום קורה דבר מוזר!
בכל שנה ביום הזיכרון אני אומרת לעצמי שגם לך צריך להיות יום מיוחד שבו כל העולם יידע מה עשו לך ושהרוצח עדיין מסתובב חופשי!
היום איתי היומהולדת שלך מתרחשת ביום הזיכרון! ביום זיכרון בינלאומי שבו אנו מרכינים ראש לזכר כל האנשים המדהימים שלקחו לנו ביחד עם כל המשפחות הכואבות והיום גם עם המשפחה שלך. בגלל שזה יצא באותו תאריך אני קצת מרגישה שכולם עכשיו כואבים וחולקים ביחד איתנו את הכאב של האובדן שלך.

אינספור פעמים כתבתי לך מכתבים ואף אחד מהם לא פירסמתי. התביישתי לפרט על הכאב שלי מול כולם.
היום זהו יום שכולם חולקים את כאבם ואני מרגישה טיפה יותר בנוח לפרסם את כאבי! זוהי הדרך היחידה שלי לזעוק על מה שעשו לך! אני רוצה שכולם ידעו.יעצרו רגע ויקראו על מה שקרה לך כי החיים ממשיכים כאילו דבר לא קרה.
אני רוצה להקדיש לך רגע קטן. את הרגע הזה. לך ולכל החיילים ונפגעי פעולות האיבה שנקטפו מאיתנו.
רגע קטן שכולם יכאבו א י ת י.
נזכור את כולכם ולא נשכח.
יהי זכרכם ברוך!

מכתב שכתב עדי, והקריא באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

היום לפני שנתיים, השתנו חיינו.

רצה הגורל, ונאלצנו לקבל ולחיות מציאות חדשה, מציאות ללא איתי.

המבחן אותו בחר אלוהים לזמן לנו, הוא מבחן קשה, ופעמים רבות אף קשה מנשוא. להתרגל ביום אחד לעובדה, שלא נוכל שוב לאות את פניו של איתי.

קשה להסביר במילים את משמעות הדברים. קשה להסביר איזה כאב מרגישים כשהגוף שלם פיזית, אבל חלק ממנו חסר. חוסר שכנראה לעולם לא יושלם.
המשך קריאה >

מכתב שכתבה ורד מימון, והקריאה באזכרת שנתיים לאיתי, 30.6.11:

איתי יקר.

הזמן טס לו וכאילו עמד מלכת.
הגעגועים הפכו לחלק מהיומיום,
ותחושת הפספוס נוכחת ולא מרפה.

בשנתיים האלה הגשמנו חלומות שחלמת עבורינו.
המשך קריאה >

מכתב שכתבה מורן בוטבול לאחר ערב ההנצחה:

אני ואיתי נפגשנו במהלך טיול בתאילנד, הפכנו זוג ונוצרה מערכת יחסים מדהימה.
לאחר מכן, נשארנו חברים ממש טובים, משוחחים בטלפון ונפגשים מדי פעם.

את השיר הבא כתבתי לפני שטסתי לתאילנד ופגשתי את איתי המשך קריאה >

דבריו של אריאל שמס, חברו של איתי, בערב ההנצחה, 20.8.09:

אני אתחיל בזה, שזכיתי. זכיתי להכיר, זכיתי לדבר, זכיתי לבלות ולרקוד, זכיתי לשמוח וזכיתי לחוות את חיי לצד אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי, איתי. כולנו זכינו. חלק קצת יותר וחלק קצת פחות. אבל אין ספק שזו זכייה שערכה אינו ניתן למדידה.
המשך קריאה >