חוויות שהיו לי עם איתי

אני רוצה לספר לא על חוויה ספציפית, אלא על רגעים שחזרו על עצמם כמה פעמים. אני מניח שכל מי שהיה חבר של איתי עבר את זה, אבל בתור חבר קרוב, זה היה חלק מהחברות.
איתי היה פילוסוף לא קטן, ואהב להעמיק בדברים, רציניים יותר או פחות.
אני זוכר אינספור שיחות שקיימנו במרפסת שלו או שלי, בפאב או סתם בטיול, בד"כ עם נרגילה. שנינו (או יותר) יושבים, בלי טלוויזיה או אמצעי מסיח דעת אחר, ופשוט מדברים. לא היה נושא לא ראוי, לא היה דבר שהרגשנו שאי אפשר להגיד. ותמיד הייתה את ההרגשה שיש עם מי לדבר, שיש עם מי לחפור.
אני חושב שזה אחד הדברים שהכי חסרים לי.

אני חושב שזה אחד הסיפורים היותר מפורסמים על איתי.

ב-2006 טיילנו כל החבר'ה בצפון, בירדן ההררי. לקראת הערב התמקמנו על גדות הנהר והתחלנו להקים את האוהלים. מיד הוכרזה תחרות: מי מקים ראשון את האוהל שלו.

מקומות נבחרו, זוגות נחלקו ואוהלים נשלפו. ואז איתי הוציא את האוהל שלו מהתיק, אלא שבמקום אוהל היה שם… כסא מתקפל.

אני לא חושב שאי פעם אשכח את הפרצוף שהיה לאיתי כשהוא עמד והסתכל כלא מאמין על הכסא שהיה מוטל לרגליו ואת הצעקה המאוכזבת של שני, חברתו דאז: "איתי!!!"
לא הפסקנו לצחוק על זה כל הטיול.

שני הצטרפה לאוהל שלי ושל גלעד ואיתי נאלץ לישון ברכב שלו. באמצע הלילה הרגל שלו החליקה והוא צפר והעיר את עצמו (ואת כולנו), מה שהפך את כל הסיפור למצחיק אפילו יותר.

לפחות איתי ניצח בתחרות. הכיסא שלו עמד על הרגליים הרבה לפני שאר האוהלים.