מכתב שכתב גידי מוריס בערב ההנצחה לאיתי, 20.8.09:

חברי היקר איתי,
כבר שבועות רבים שאני מנסה להחליט מהם הדברים שאני רוצה לומר לך.
היה ברור לי מיד שיש לי מה לומר, אבל פשוט לא הצלחתי להרכיב מזה משפטים, אבל אני אנסה.
בהתחלה הכרתי אותך פשוט בתור החבר המצחיק הזה של רועי.
היית מופיע מדי פעם, משעשע אותי וממשיך הלאה.
סתם עוד ידיד מהסביבה.
ואז התחלנו לעבוד ביחד.
בום.
לקחה לי שניה של עבודה משותפת להבין שאתה בן אדם שכדאי להכיר.
לא רק שהיית מקצועי בטירוף, פשוט היה כיף לדבר איתך.
תמיד כשנקלענו לאותו מעגל חברתי מצאתי את עצמי מנסה להיות בסביבתך, כי שם תמיד היה הכי כיף.
זו לא הפתעה, שתוך זמן קצר מצאתי את עצמי חלק מהמעגל הזה באופן יותר ויותר שכיח.
עד מהרה מצאתי את עצמי מנהל איתך שיחות של מעבר לעבודה והידידות- לא מעט שיחות על החיים, על העתיד וכל מה שביניהם.
במהרה- הרגשתי שאני יכול לקרוא לך חבר.
בזכות חברות זו זכיתי להעביר במחיצתך לא מעט דברים ולבסוף אף לזכות בחדרך בדירה.
זמנית כמובן… עד שתחזור.
התכנית, כפי שאתה יודע, הייתה שתחזור בסוף השנה ותקבל חזרה את חדרך חזרה.
אני, בתוכי, הייתי ממשיך הלאה- אבל האמת היא שמהרגע שקבענו שזו התכנית, התחלתי לחפש קומבינות.
מה זאת אומרת קומבינות?
חיפשתי קומבינה שתאפשר לך לחזור לדירה ולי- להישאר.
לא, חס וחלילה, כי לא רציתי לצאת מהדירה,
אלא מסיבה פשוטה מאוד- חיפשתי דרך שתאפשר לי ולך לגור ביחד.
אם רק הייתי מוצא דרך לכך שאני ואתה נשכור דירה ביחד, ידעתי שיהיה לי כיף… שמח.
ככה היית- הקרנת שמחה.
ומי לא היה רוצה את זה לצידו?
תנוח, איפה שלא תהיה.
תנוח, תשמח והעיקר תביא שמחה לאחרים, כמו שרק אתה יודע.

מאוד מתגעגע,
גידי